אתה משתמש בגרסה ישנה יותר של הדפדפן. לחווית MSN הטובה ביותר, השתמש ב-גרסה נתמכת.

עוד בבריאות

"אם הייתי צועקת יותר חזק, אולי בן זוגי עוד היה בחיים"

סמל של Ynet Ynet 10/07/2017 ד"ר אביבה אלעד
  

גם כעבור 15 שנה, הלילה ההוא לא נמחק מזיכרוני. ביני לביני אני קוראת לו "ליל הבלהה". את הלילה הזה אני זוכרת כלילה שבו נכחתי כעדה חסרת אונים במקום להילחם על חיי האיש שלי, שהיה אז בן 49. זה היה הלילה שבו אדישות הצוות הרפואי המטפל לא הרגה אותו מיידית, אבל בגללה נגרמה לו אי ספיקת כליות, שדרדרה משמעותית את מחלתו ויכולה הייתה להימנע אילו היה מטופל נכון ובזמן.

הבא
הבא
 

העובדה שהכי מציקה לי ולא נותנת למצפון שלי לשקוט אפילו עכשיו, בעת כתיבת שורות אלו, היא שאני כרופאה הייתי מודעת לסיכון. התרעתי שוב ושוב, ניסיתי להשפיע ולשנות את המצב בנימוס, בהבנה, אבל לשווא. מול עיני ראיתי אותו נובל, בעוד הצוות הרפואי נשאר מרוחק ושידר דחייה.

 

מה לא הייתי נותנת כדי להחזיר את הגלגל לאחור, כדי למצוא את הקול שלא היה לי, כדי לצעוק בזמן ולהניע אותם להתערב, לנטר כפי שהבטיחו, לטפל כמתחייב משבועתם.

 

  צילום: shutterstock: אם הוא היה מטופל נכון ובזמן, אולי זה לא היה קורה (אילוסטרציה) © צילום: shutterstock אם הוא היה מטופל נכון ובזמן, אולי זה לא היה קורה (אילוסטרציה)

אבל חזרה ללילה ההוא. באותו לילה, כשהייתי המלווה והשומרת של אישי החולה, התרעתי שבמשך יום שלם שבו הוא סבל מ-40 מעלות חום הוא לא נתן שתן. כתוצאה מכך הורה מנהל המחלקה על בדיקת לחץ דם שנמצא נמוך להבהיל, ומיד לאחר מכן על מתן תרופה מתאימה בלווי ניטור צמוד של לחץ הדם כדי לוודא תגובה מתאימה.

 

שעה, שעתיים ושלוש שעות חלפו ללא ניטור. הצקתי לאחיות שוב ושוב שבדקו ומצאו שלחץ הדם נשאר נמוך. למרות ששבתי וביקשתי והתחננתי, ניטור ראוי לא בוצע. במשך שעות לא הגיעה רופאה, שעות שאותן ביליתי בהתלבטות כיצד לפנות שוב בלי להכעיס את הצוות ולהוריד את מניותינו במחלקה.

 

גם דרישתי לקרוא לסטאז'רית התורנית זכתה למבט זועף ולמשיכת כתפיים, וכאשר סוף סוף קראו לה, היה כבר מאוחר מדי - הכליות קרסו, הוא נזקק לדיאליזה והועבר לטיפול נמרץ נשימתי. מכאן החל מחול שדים רפואי, תהליך נורא שהסתיים ברע מכל - פטירתו של אישי ז"ל בגיל צעיר.

  

אין לי ספק שהסיבוך לא היה מחויב המציאות. הייתי שם, התרעתי פעם אחר פעם, מדוע לא הקשיבו לי" מדוע אני שומעת סיפורים דומים בכל פעם שאני מרצה על ספרי או על המסע החברתי להבראת הרפואה"

 

יש גם סיפורים טובים

בצהריו של יום אחד הגעתי לבקר את אבי המנוח, ששהה במשך כשבועיים באשפוז במחלקה גריאטרית שיקומית. בעוד מתפעלת מרעמת שיערו הלבן, תנוחתו הנינוחה והמיטה המסודרת והנקייה, הספקתי להתרשם גם כי אינו מדבר לעניין.

 

חיפושי אחר רופא מטפל העלו "תורן חוץ" - רופא שמגיע לתורנויות בלבד. הצגתי את עצמי כרופאה ועדכנתי אותו על הבלבול. "הוא בן 80, מה את רוצה" הוא דמנטי", הייתה התשובה. "נכון", עניתי, נינוחה ומורגלת בשאלות כאלה, "אבל גם אתמול הוא היה בן 80 ולא דמנטי". ביקשתי לבצע כמה בדיקות באופן מיידי.

 

  © צוות רפואי מוצף שלא עומד במטלות. המציאות של המלווים(צילום: shutterstock)

 

הרופא הסכים בלית ברירה, לאחר שניסה כמה פעמים לדחות את הבדיקה ליום המחרת. בבדיקת השתן נמצאה דלקת חריפה שגרמה לבלבול, אבי קיבל אנטיביוטיקה כחצי שעה לאחר פנייתי, וה"דמנציה" חלפה. למחרת הוא שב והיה כאחד האדם.

 

במקרה אחר שזכור לטובה, הגעתי יום אחד למחלקה ב"הדסה עין כרם" שבה אישי היה מאושפז בשלב כלשהו. במקום האיש שאני מכירה פגשתי "זומבי" חיוור. בתיק הרפואי מצאתי ערכי המוגלובין של 10, כשהערכים שהיו לו לפני האשפוז נעו סביב 16. פניתי למנהל המחלקה וביקשתי שיסכים לתת לו עירוי דם למרות שעירוי כזה לא מקובל אלא כשרמת ההמוגלובין מגיעה ל-8. הוא הסכים לנימוקי ולמרבה הפלא - אחרי שתי מנות דם שב "הזומבי" שלא היה מסוגל לדבר, והיה לאיש האהוב שלי.

 

חייבים להקשיב למלווים

במציאות של מחסור בכוח אדם, שבה שתי אחיות מטפלות בחמישים חולים במחלקה, המערכת הרפואית הייתה מרוויחה הרבה לו השכילה לגייס את המלווים - בני המשפחה הדואגים שנמצאים ליד המטופלים - להכשירם באופן בסיסי לשיתוף פעולה ולשלבם בצוות הנלחם במחלה. הם שם ממילא, דואגים ואיכפתיים, אפשר להפוך אותם למלווים מנטרים ולהתייחס בכובד ראש להתרעותיהם.

 

בסיפור אחר, שאירע לפני מספר חודשים בבית החולים בילינסון, חברתי הטובה ליוותה את אמה הקשישה שהתאשפזה על רקע דלקת חוזרת בכיס המרה. האם קיבלה טיפול אנטיביוטי וניטור מסור במחלקה כירורגית א', אבל בתה לא עזבה אותה לרגע. בשעות הערב המאוחרות החלה האם לרעוד ולהצטמרר, ושיניה נקשו. חברתי פנתה לאח מארו מניואב, שמיד לקח תרבית דם והזעיק רופאה תורנית שהייתה בסיום ניתוח. התגובה המסורה של האח הפכה לחוליה חשובה בשרשרת האירועים.

 

הרופאה, ד"ר איטקין, הגיעה ללא שהייה, בדקה את החולה, הזעיקה את הכונן ד"ר ארנוביץ', ויחד הם עברו שוב על ממצאי ההדמיות. מסקנתם הייתה שמדובר בנמק של כיס המרה. למרות הסיכון הניתוחי הגבוה החולה הוכנסה לניתוח בהסכמת המשפחה.

 

© המלווים נמצאים שם כל הזמן. כדאי להקשיב להם(צילום: shutterstock)

 

למחרת באתי לבקר את חברתי בטיפול נמרץ. היא הייתה על סף קריסה מרוב עייפות, אבל חששה ללכת הביתה. כשהלכתי להתייעץ עם הצוות, פגשתי להפתעתי את פרופסור אידלמן - יו"ר ההסתדרות הרפואית - במדי ניתוח ירוקים. הוא שמע את הסיפור, חיווה דעתו שהניטור הצמוד בטיפול הנמרץ מאפשר לצאת למנוחה בבית ורשם את פרטיה למקרה שיצטרכו להזעיק את המשפחה.

 

כל זה התבצע בשיא הכבוד והסבלנות, במהירות ובלי להפריע לאיש.

 

החולה השתחררה לביתה כעבור מספר ימים במצב טוב משהייתה בו מזה חודשים ארוכים.

 

אם הבת לא הייתה לצד האם בעת הצמרמורת ולא הייתה מתריעה על מצב חירום, הייתה הצמרמורת חולפת תוך 30-20 דקות שבמהלכן סביר שהאחיות היו עסוקות בצד השני של המחלקה והאירוע היה מסתיים במוות ודאי.

 

יודעים לזהות שינויים מנבאי רעה

גיבוריו של הסיפור זכו לפרסום שמם בזכות ולא בחסד, בתקווה שירבו כמותם. סיפורים אלו – החל בגרוע מכל שנבע מהתעלמות מוחלטת מקולה של המלווה, דרך טיפול נכון אחרי כניעה של הרופא ללחץ, עבור בהקשבה למה שיש למלווה לומר ועד להתנהלות משתפת וקשובה של צוות רפואי, שהצליח לעשות את הלא יאומן ולהציל חולה קשישה במצב קשה, ממחישים עד כמה חיונית מעורבות המלווים לצד קרוביהם החולים. מלווה מסור מכיר מקרוב את החולה ויודע לזהות שינויים מנבאי רעות ברגישות העולה לעתים על זו של מוניטורים.

 

אם מערכת הבריאות תשכיל לקדם מיזם "מלווה תומך ומחובר", שבו יישאל כל מלווה בעת פנייה למיון או אשפוז על מידת נכונותו למעורבות ואם יביע רצון, יקבל הדרכה בסיסית, יוגדרו זכויותיו ומגבלותיו והוא יהפוך לחלק מהצוות מטפל-מטופל-מלווה, יהיה בכך צעד ענק שיקדם את בטיחות החולים בהשקעה כספית נמוכה.

 

אך כל זה תלוי בפתיחות והנכונות של המערכת לחשוב "מחוץ לקופסה". בימים אלו פועלים אנו במסגרת שיתוף פעולה בין עמותת המסע החברתי להבראת הרפואה לבין Israel Caregivers - הארגון הישראלי לבני משפחה מטפלים, לקידום מיזם ברוח זו.

 

אנו פונים לציבור הרחב והאיכפתי להצטרף למסע – כי כך נשנה את המערכת.

 

ד"ר אלעד היא רופאת משפחה ומדריכת רופאים, מחברת הספר "חלוק לבן פרום" ומובילת המסע החברתי להבראת הרפואה.  

_________________________________

הסרטונים השווים של MSN

הבא
הבא

עקבו אחרינו גם בפייסבוק - לחצו כאן

עוד מ-Ynet

image beaconimage beaconimage beacon