אתה משתמש בגרסה ישנה יותר של הדפדפן. לחווית MSN הטובה ביותר, השתמש ב-גרסה נתמכת.

נולד ולא צורח? מתברר שתינוקות בכלל לא אמורים לבכות בלידתם

סמל של Xnet Xnet 16/05/2018
צילום: Shutterstock © Yedioth Ahronot Ltd. (Xnet) צילום: Shutterstock

אני זוכרת את העיניים שלו. פקוחות, עגולות, מתבוננות בשקט על העולם אליו הגיע. אמו שכבה על גבה רדומה ומטושטשת מהתרופות שקיבלה כדי להקל עליה את מכאובי הצירים והוא מונח קשוב על בטנה. זה היה רגע מיוחד. רגע כניסתו של אדם חדש לעולם. עמדנו סביבם נפעמות ומשגיחות. המיילדת ניסתה להעיר את האם. "קומי, תראי, הנה הבן שלך". בתגובה האם צחקה, ליטפה את בנה בתנועות רכות, התרגשה ושקעה מחדש אל ערפילי השינה.

כעבור רגע ניסתה להתעורר, החליקה את ידה על גבו, צחקה ושקעה מחדש. והוא שקט. מתבונן. התכופפתי אליו, הבטתי בפניו וברכתי אותו בקול רך: "ברוך הבא. אתה מתוק וסקרן. חמוד, אמא ישנה עכשיו. היא תתעורר ותשמח מאוד שהגעת" והוא היה קשוב ושקט. רק מאוחר יותר, שהמיילדת לקחה והניחה אותו על המשקל, הוא בכה. כמו נעלב. החזירה אותו אל אמו, חזר ונרגע.


הישרדות - שלב הרחם

יילודים לא אמורים לבכות ביציאתם לאוויר העולם. בכי מעיד על מצוקה. תינוק או תינוקת שבוקעים החוצה אחרי מאמץ הלידה (כן, גם הם מתאמצים במהלך הלידה, אפילו מאוד) יכולים להיות שקטים וסקרנים. סוף סוף הם מביטים, מריחים, מרגישים ושומעים את העולם אותו הכירו עוד מהבטן. סוף סוף הם פוגשים את אמא ואת אבא, האחים, הסבים. הם סקרנים. כמו תיירים שפוגשים לראשונה חבל ארץ חדש.

בכי הוא אחת הדרכים לוויסות ולתקשורת. יילודים ותינוקות בוכים על מנת להביע מצוקה, תסכול או מחאה. בכדי לנסות ולהבין מה גורם לבכי, כדאי להקשיב לאיכות שלו. האם זה בכי כועס, שנוצר מבהלה" האם הוא חסר אונים" אולי מביע ייאוש"

דרך נוספת להבין את סיבת הבכי היא לחוש בגופנו את התגובה לבכיו של היילוד או התינוק שלנו. האם גופנו נדרך ויודע שהתינוק במצוקה ומניע אותנו לפעולה מיידית" האם אנחנו מותשים מול היללות שעבורנו הן חסרות פשר או אולי משהו בנו מזהה את הכעס בתגובתו"

הצורך הכי בסיסי של החיים על פני האדמה הנו הישרדות - להמשיך לחיות כמעט בכל מצב. איום המסכן את החיים זוכה לתגובה אינסטינקטיבית מהירה שמטרתה לשמרם. הצורך הראשוני לשרוד קיים כבר ברחם.

מחקריו של חוקר מדעי המוח וההתנהגות האמריקאי פרופ' סטפן פורג'ס (stephen porges) מתמקדים בתגובות שונות לאיום. פורג'ס טוען שהתגובה האבולוציונית הראשונית ביותר לסכנה הינה הקפיאה (freeze). ירשנו אותה מאבותינו הקדומים, ביניהם הדגים. מול סכנה מאטים אותם דגים את המטבוליזם והדופק שלהם וצוללים אל המעמקים. כשלהנחתם האיום חלף הם עולים בחזרה למרחבי האוקיאנוסים. זהו סגנון התגובה הכי ראשוני ופאסיבי מול איום. יש בו הצטמצמות וכיווץ עד יעבור זעם.

הסגנון החדיש יותר מבחינה אבולוציונית להתמודדות מול איום הנו בריחה או לחימה (flight or fight). ירשנו אותו, אליבא ד'פורג'ס, מאבותינו ואימותינו היונקים. החידוש האבולוציוני בדפוסי תגובה אלו הוא האקטיביות. היונקים הפעילים והנמרצים נלחמים או בורחים להגנתם, לעומת הדגים הקדומים שהגיבו בפאסיביות והימנעות.

יילודים חסרי אונים

השלב החדש ביותר מבחינה אבולוציונית בתגובה לסכנה הנה התקשורת. היכולת שלנו בני האדם, ושל קופים ויונקים גבוהים להגיב ולהביע מחוות, סימנים ומילים בתגובה לאיום נמוך או ביצירתו, הינה ייחודית. אבחון שלב זה הינו החידוש של פורג'ס ושותפיו למחקר. לטענתם קיימת בנו מערכת עצבים חברתית המגיבה ללחץ ולאיום מינוריים. להנחתם, פתרון מצבי מצוקה בעזרת מערכת העצבים החברתית – משא ומתן ותקשורת מילולית ולא מילולית, גוזלת מאתנו הכי פחות אנרגיה ומשאבים ולהיפך, תומכת בקשרים החברתיים שלנו. לחימה או בריחה דורשת משאבים ואף מסכנת אותנו ואת הסביבה. תגובת קיפאון גובה את המחירים הגבוהים ביותר, דוגמת תקיעות, הצפה רבה, התנתקות ודומיהם.

אבל, מערכת העצבים החברתית רגישה למצבי איום. היא פועלת בשגרה ובמצבים בהם קיימת תחושת ביטחון ושליטה במצב. מערכת העצבים החברתית איננה מופעלת מול אתגרים או מצבי סכנה גבוהים. האבולוציה איננה סומכת עליה ובמצבי איום מגייסת את "התותחים הכבדים והוותיקים", את השלבים הקדומים יותר של מערכת העצבים האוטונומית. מערכת זו תפקידה להגן עלינו מול שלל מצבי המציאות - במצבי סכנה או כאלה הדורשים התמודדות.

כללי התמודדות אבולוציוניים אלו משפיעים מאוד גם על העוברים והיילודים. יילודים שיצאו מחוזקים משהותם ברחם, והלידה הייתה עבורם מסע אפשרי, יצאו לרוב לעולם, ויחפשו קשר, מגע, שייכות. היילודים הללו יהיו שקטים וסקרניים ואולי אפילו גם נינוחים. יילודים שתהליך הלידה איתגר אותם או במהלך היציאה גזרו להם את חבל הטבור לפני שהצליחו לנשום עצמונית, עשויים לבכות. הבכי שלהם לרוב יהיה כועס. בכי עם עוצמות. בכי של מחאה. מה נותר להם" הם לא יכולים לברוח או להילחם. הם יכולים לבכות וכך לזעוק את תסכולם.

יילודים שנולדו חסרי אונים, אולי מפני שיצאו לעולם טרם זמנם, או חולים, או מותשים מלידה ארוכה וכואבת מאוד, עשויים לבכות בכי חלש, יבבני. לעתים הם אפילו חלשים מכדי לבכות. אפשר שהבכי שלהם ירעיד בנו מיתרים פנימיים של צער וכאב, שיקוף מדויק להרגשתם, לתחושת הכאב שלהם. אפשר שהם יהיו מנומנמים, עייפים, פאסיביים – ביטויים רגשיים-גופניים לדרך התמודדות הכי קדומה מול אתגר ואיום "קיפאון".

לפני מספר שנים אמרה לי חברתי רות לונה לב: "כשתינוק מגיח לעולם, כל מה שהוא רוצה זה להתקבל באהבה". האמירה הזו שלה הממה אותי בדיוקה ובפשטותה. כשאנחנו מתקבלים האהבה אין לנו צורך לבכות.

אותו תינוק סקרן ושקט שעיניו הפקוחות והעגולות מלוות אותי, לא בכה בלידתו, אולי משום שאתגר הלידה היה אפשרי עבורו, אולי משום שהיה תחת סמי ההרגעה שקיבלה אמו. כך או כך, הנוכחות השקטה שלו דיברה בעד עצמה.

מקורות

*porges, s. w. (2011). the polyvagal theory;europhysiological foundations of emotions, attachment, communication, and self-regulation.ew york:orton & company.

 

  • __________________________________
  • סרטונים שווים ה-MSN

(BuzzVideos)

הבא
הבא

עוד מ-Xnet

image beaconimage beaconimage beacon