אתה משתמש בגרסה ישנה יותר של הדפדפן. לחווית MSN הטובה ביותר, השתמש ב-גרסה נתמכת.

עוד לייפסטייל

כוכבת הריאליטי שמכירה את האמבולנס משני הכיוונים

סמל של ynet ynet 06/09/2018 סמדר שיר

הרופאה האונקולוגית העיפה מבט באישה חובשת השביס, שהופנתה אליה לטיפול בסרטן השד. על המסך הופיעו הנתונים היבשים: בת 36, נשואה בשנית, אם לחמישה. הרופאה שאלה: "תגידי, חוץ מלעשות ילדים יש עוד משהו שאת עושה בחיים?" רחלי אכר לא מיצמצה. "כן, מאחוריי יש 25 שנות התנדבות ועבודה במד"א. נראה לך שזה מספיק?"

  

פניה השלווים וטון דיבורה המרגיע מבליחים בין הסירנות של הסדרה "אמבולנס". אבל סיפורה האישי שהיה יכול להרכיב לבדו סדרת ריאליטי נותר מאחורי הקלעים. את בעלה הראשון היא לא הצליחה להציל, אך את סרטן השד היא ניצחה, ולהפתעת הרופאים, אחרי הכימותרפיה וההקרנות אף הרתה והביאה לעולם ילדה נוספת. "אני מקווה שכולם יהיו בריאים, אך אם נגזר על מישהו להיקלע למצוקה אני מאחלת לו שזה יקרה במשמרת שלי, מפני שאעשה הכל כדי להצילו", אומרת אכר (39), שעקב הטלטלות שעברה בחייה משלימה רק עכשיו את קורס הפרמדיקים שעליו חלמה מאז ילדותה.

 
צילום: יובל חן © צילום: יובל חן צילום: יובל חן
  

בשכונה ד' בבאר־שבע, כששיחקה עם חבריה ב"רופא וחולה", היא הייתה הרופאה או החובשת. "אין לי מושג איך נכנס בי הג'וק הזה", היא מספרת, "אבל ידעתי שאני רוצה להציל אנשים. ביום הולדתי ה־15 נתתי לעצמי מתנה: הזמנתי מונית ונסעתי לסניף מד"א, להירשם לקורס מתנדבים".

  

הוריה, מורה ועובד טחנת קמח, לא התלהבו מהבחירה של בתם הבכורה, גם בגלל החשיפה לחברה החילונית. "חיינו בצמצום, משפחה בת שבע נפשות, והתשלום של 75 שקלים עבור הקורס נראה להם כהוצאה מיותרת. התאכזבתי נורא. הישועה הגיעה מ'דניס הישרדות' שאצלו למדתי הגנה עצמית, וקיבלתי חגורה שחורה. דניס הציע לשלם על הקורס ואמר 'זו לא צדקה, זו השקעה, אני צריך כאן מישהו שיודע לתת עזרה ראשונה'. מאז, מדי שנה, אני מעבירה קורס עזרה ראשונה למאמנים החדשים שלו ומחזירה את ההשקעה".

 

כבר במשמרת הראשונה שלה באמבולנס היא הרגישה שמצאה את מקומה. כשבתיכון סירבו להכיר במד"א כמסגרת למחויבות אישית היא קישרה בין ראש הארגון למנהל האולפנה, והשער נפתח. לאחר מכן יצאה רחלי לשנתיים של שירות לאומי במד"א תל־אביב והכירה את איציק כהן, אחראי המתנדבים בתל־אביב, שפעם בשבוע הסיע אותה לקורס חובשים בכירים. שנתיים לאחר מכן, כשהיא בת 20 והוא בן 34, הם עמדו מתחת לחופה.

  

"איציק, שעבד כמורה ומחנך בשכונת התקווה, הגיע למד"א בגלל אמא שלו, חולת לב", היא מספרת. "בצקות בריאות הובילו אותה למצב של חנק ופעמים רבות הוא רץ לטלפון הציבורי לצלצל 101. באחת הפעמים, כשאיציק התלונן על העיכוב בהגעת הניידת, המתנדב אמר לו, 'אם אתה רוצה לתקן, תצטרף', וכך היה. הוא הספיק לספר לאמו 'יש לי חברה ואני אתחתן איתה', אבל בגלל מצבה האנוש העדיף שלא אפגוש אותה. הוריי דאגו מחתן שמבוגר ממני ב־14 שנה, ובצדק, אבל ידעתי שזה מה שטוב לי".

 

 כזוג נשוי הם גרו בשכונת שפירא, סמוך לבית הספר שבו לימד, ואינספור פעמים זינקו ביחד לאמבולנס. "אפילו בכיתה איציק היה צמוד למכשיר הקשר שדיווח על אירועים. אוריאן, פרמידיקית שמצולמת ב'אמבולנס', הייתה החניכה שלו. כשהייתי בהיריון עם בני הבכור, איציק ואני הוקפצנו באמצע הלילה לתאונת דרכים. היה שם פצוע קשה ואני, עם הבטן הגדולה, התיישבתי על המדרכה וביצעתי בו הנשמה. פרמדיק שהגיע לשטח הסתכל עליי ואמר 'די, את כבר לא יכולה לעשות את זה'". הזוג עבר לגן יבנה עם שלושת ילדיהם (אליאור, 18, איתמר, 16 וחצי, ואסתי, 14) והמשיך לנסוע לעבודה בתל־אביב. "איציק רצה להמשיך בהוראה בשכונת התקווה, ואני הייתי המתנדבת הראשונה שנקלטה לעבודה משרדית במד"א". אבל אז הגורל היכה בה בפעם הראשונה.

 

צילום: ינאי יחיאל © צילום: ינאי יחיאל צילום: ינאי יחיאל  

  

הפרמדיק צריך פרמדיק

 את יום הולדתו ה־40 של איציק חגגה המשפחה במסעדה בשכונת התקווה. "חזרנו הביתה בשמונה וחצי בערב, אליאור שהיה אז בן 5 וחצי ואיתמר שהיה בן ארבע, עלו למיטות. אני עמדתי במטבח עם אסתי בת השנתיים והכנתי לה בקבוק. איציק יצא לבדוק משהו בגינה ופתאום שמעתי חרחורים. חשבתי שזה מישהו מהשכונה, פעמים רבות אנשים הגיעו לבית שלנו לבקש עזרה. פתחתי את הדלת וראיתי את איציק שוכב על הגב".

  

ומיד נרתמת להגשת עזרה ראשונה?

"לא. לשבריר שנייה חשבתי שהוא עושה לי תרגיל. מאז שעברתי לעבודה משרדית איציק קרא לי 'ג'ובניקית'. הוא צחק עליי שאם אלך ברחוב, עם סמל של מד"א על החולצה, ומישהו יתמוטט לי מול העיניים, אני לא אדע מה לעשות. כשקלטתי שהוא במצוקה הורדתי את אסתי מהידיים, רצתי לאיציק וגיליתי שהוא לא בהכרה. טסתי למטבח, חייגתי 101 והקו היה תפוס. כיום זה לא יכול לקרות, המערכת הטכנולוגית משוכללת וזמן התגובה הוא עד ארבע שניות. צילצלתי לשי, פרמדיק מהאזור שלנו, וביקשתי שיזעיק אמבולנס.

  

"חזרתי לאיציק ואמרתי לעצמי, 'את מדריכת עזרה ראשונה, כבר ראית אנשים במצבים כאלה, תעשי את מה שצריך לעשות'. הנחתי יד על העורק הצווארי שלו, חיפשתי דופק, וליתר ביטחון התחלתי להנשים אותו. הלב שלי אמר לי שתכף איציק יקום ויצחק וייתן לי ציון על המבחן".

  

ניידת טיפול נמרץ הגיעה, וממנה ירדו חניכים של איציק, עם דפיברילטור. "הם חיברו את האלקטרודות, מישהו צעק 'זהירות, נותנים שוק', ורק אז התחלתי לעכל שאולי זה אמיתי. ההחייאה נכשלה. עוד ועוד מתנדבים נהרו לבית שלנו בעקבות הודעות ששמעו בקשר. אחד מהם הציע להחליף אותי ועניתי, 'אני לא אעזוב את איציק, אבל אם אתה רוצה לעזור לי קח את הילדה מהמדרגות'".

  

מאמצי ההחייאה נמשכו 45 דקות. צינור נשימה הוחדר לגרונו של איציק, "אבל הפרעת הקצב הייתה עקשנית. כשהמשכתי להנשים אותו עבר בי פלאשבק מהפעם האחרונה שביצעתי את זה, כשהייתי בהיריון וישבתי על המדרכה. לרגע ראיתי במוניטור קצב סדיר וחשבתי, 'הנה, הכל בסדר, עשיתי מה שלימדו אותי ויהיה טוב'. לא העליתי בדעתי שזה היה הניסיון האחרון של הלב להציל את עצמו. העבירו את איציק לאמבולנס, וענבר, הנהגת, שאלה אותי לאיזה בית חולים אני רוצה לנסוע. כיום אני יודעת שזו הייתה שאלה אבסורדית. אילו חשבו שיש סיכוי קלוש להציל אותו לא היו שואלים אותי. התשובה הספונטנית שלי הייתה 'לסורוקה'. הנחתי שהוא יזדקק לשיקום ממושך ועדיף שנהיה ליד הוריי, שיוכלו לטפל בילדים. הנהגת אמרה 'אפילו לירח ניקח אותו', ונתנה גז לבית החולים הקרוב ביותר, קפלן".

  

התפללת?

 "ללא הפסקה. לאיציק הייתה היסטוריה ארוכה בהחייאות מוצלחות. כשסיפר לי על אנשים שהוא הצליח להחזיר להם דופק, אבל כמה שעות לאחר מכן הם נפטרו בבית החולים, איציק אמר, 'במשך ארבע־חמש שעות קראו תהילים לבריאותו של האיש הזה, כמה רעש עשו בשמיים'. במהלך הנסיעה לבית החולים סיפרו לי שבניר עציון מתקיימת השתלמות של כוננים.

 

"כשנודע להם שאיציק עובר החייאה השיעור הופסק וכולם נצמדו לספרי תהילים. הנסיעה לבית החולים ארכה כעשרים דקות ואני, בתמימותי, צילצלתי למנהל מחלקת המתנדבים שלמד עם איציק בישיבת הסדר והודעתי לו, 'כנראה שמחר לא אבוא לעבודה'. הוא ענה 'רחלי, אני יודע הכל, את מעדיפה שנשלח את הילדים להורייך או שנביא את הורייך אלייך?' הרגשתי שהארגון מחבק אותי, שאני לא לגמרי לבד".

  

איציק הובהל לחדר הלם. "כמה דקות לאחר מכן יצא שי, הפרמדיק הראשון שהזעקתי, ואמר לי, 'רחלי, אני מצטער'. ריחמתי עליו. פרמדיק סובל נורא כשעליו להודיע למשפחה על מות יקירם. רציתי לחסוך ממנו את הצער. עניתי, 'אני יודעת שלא ויתרת, עשית כל מה שביכולתך, אבל אתה לא אלוהים, זה לא בידיים שלך'. ההתמקדות ברחמים על שי העניקה לי כמה דקות של חסד בהן ברחתי מהתמודדות עם מה שנאמר".

  

שליח משמיים

לפנות בוקר חזרה רחלי לביתה. "נכנסתי למקלחת ואמרתי לעצמי שזהו היום הראשון של שארית חיי. לא היה לי מושג לאן אלך ואיך אמשיך לנשום ללא איציק. איך אתנהל בעולם הזה כאלמנה בת 26? כבר במהלך השבעה קיבלתי החלטה שאולי נשמעת לא הגיונית — לא לשקוע באומללות. נשבעתי ששלושת היתומים שלי לא יהיו מסכנים".

  

בתום השבעה החלה תקופה לא פשוטה, כהגדרתה. "אנשי מד"א מצאו לי הסעה לעבודה עד שעברתי למוקד באשדוד והתחלתי לענות לקריאות של אנשים שמצלצלים 101. אלה הרגעים הקשים ביותר בחייהם, הם נסערים, לעיתים צועקים, לא מדברים ברור, ואת, המוקדנית, אמורה להרגיע אותם ולהבין איפה מתרחש האירוע ומה הבעיה כדי להחליט איזו עזרה לשגר, וגם לתת להם הדרכה טלפונית בעזרה ראשונה".

  

חצי שנה אחרי שהתאלמנה נרשמה רחלי לאתר היכרויות לדתיים, "כדי לא לשקוע באומללות. התכתבתי עם הרבה גברים ואף אחד מהם לא נראה לי מתאים, עד שנוצר קשר עם גבר שאיתו הסכמתי להיפגש. קבענו למוצאי שבת. נכנסתי לחדר השינה וראיתי שכל החפצים של איציק נשארו במקומם. החולצה שפשט כשחזרנו מארוחת יום ההולדת שלו עדיין תלויה על הקולב. מברשת השיניים שלו עדיין הייתה בכוס, וטבעת הנישואין שלי עדיין הייתה על אצבעי. הבנתי שאני עדיין לא בשלה לפרק ב'. צילצלתי לבחור וביטלתי את הדייט. הוא ביקש את הכתובת שלי כדי לשלוח לי פרחים, ולמחרת התייצב בדלת והתחזה לשליח. הוא הצביע על מודעת האבל שעדיין הייתה תלויה על הדלת ועל החצר המבולגנת, והציע לי להתחיל בסידורים חיצוניים, שעם הזמן ישפיעו על התוהו ובוהו הפנימי. שמעתי בעצתו. פיניתי את החפצים של איציק, הזמנתי גנן וצבעתי את הבית".

  

ושליח הפרחים הפך לבעלך השני?

"לא", רחלי פורצת בצחוק מתגלגל. "לא פגשתי אותו מאז".

  

כמה חודשים לאחר הופעתו של השליח, נוצר קשר בינה לבין אודי אכר, מהנדס גרוש ואב לשלושה. "הוא טוען שאני שלחתי לו סמיילי ואני טוענת שהוא שלח לי, אז הגענו לפשרה: המערכת זיהתה שכל אחד מאיתנו מציץ בפרופיל של השני ושלחה לשנינו", היא מחייכת. "אודי הצחיק אותי נורא. בשאלון באתר הוא התבקש להציע ספר או סרט שובר קופות ואיציק כתב 'מלחמה ושלום, במיוחד כשזורקים את שני הכרכים על הקופה'. והתרשמתי מהמסירות שלו לילדיו".

  

במשך שנה תמימה הם שקלו את שאלת הנישואים. "זה לא פשוט לחבר בין שני אנשים שכל אחד מהם מביא איתו שלושה ילדים. זו הייתה החלטה כבדת משקל. אודי דרש שנלך לייעוץ זוגי־משפחתי כדי להתכונן לבאות, ואחרי החתונה הוא הפך לאבא של ילדיי ולקח על עצמו את כל המשימות, מהסעות לחוגים ועד שיחות חינוך. אין כמוהו".

  

אכר (46) עבר לביתה, שבו הוכשרו חדרים לשלושת ילדיו (עידו, 24, הדר, 20, והילה, 17). אחרי שהולידו את נועם (בן 8) ורוני (ארבע וחצי) רחלי הכריזה שהיא סיימה עם מצוות פרו ורבו. "גידלנו ביחד שמונה ילדים והחלטתי שהגיע זמני להגשים את החלום שקינן בי מאז שאני זוכרת את עצמי, ולעבור קורס פרמדיקים".

  

לשחרר כדי לשרוד

שבוע לפני פתיחת הקורס היא מיששה גוש בשד. "רופאת המשפחה לא התרגשה, הייתי בת 36 ובריאה, גם הכירורג התרשם שזה גוש שפיר, ורק אחרי שסיפרתי לו שאמא שלי חלתה בסרטן השד הוא הסכים לתת לי הפניה לאולטרסאונד וממוגרפיה. כשראיתי שהטכנאיות מתלחשות ביניהן נדלקה לי נורה אדומה. קיבלתי דיסק ונאמר לי שהפענוח יישלח אליי בעוד חמישה ימים, אבל כשהגעתי הביתה הכנסתי את הדיסק למחשב, התחברתי לגוגל ואמרתי לאודי 'זה סרטן'. בשיחה בארבע עיניים הרופא אמר 'הגידול נראה מאוד לא טוב', והיפנה אותי לביופסיה. ביקשתי שהבדיקה תתבצע למחרת, לפני תחילת הקורס".

  

האבחנה היתה חד־משמעית: סרטן אלים מפושט בשד ובבלוטות הלימפה. "עברתי שנה של כימותרפיה, ניתוח לכריתה מלאה, הקרנות וטיפולים ביולוגיים. בתקופת הכימו לא יכולתי לעבוד, שכבתי במיטה כמו סמרטוט, הסתכלתי על האנשים שמכינים אוכל לילדיי ומחליפים מצעים במיטה שלי, והבנתי שאני חייבת לשחרר על מנת לשרוד", היא נזכרת בתקופה המסויטת.

 

"בסיום ההקרנות חזרתי לעבודה ונרשמתי מחדש לקורס פרמדיקים, אבל כשטסתי לפולין עם מד"א, תקפו אותי סחרחורות ובחילות. האפשרות של היריון ספונטני בכלל לא עברה לי בראש. לפני תחילת הטיפולים הציעו לי להקפיא ביציות ועניתי שאין צורך, יש לנו שמונה ילדים וסגרנו את הבסטה. ביום האחרון למסע קניתי ערכה בבית מרקחת פולני ולא האמנתי למראה הקווים".

  

הגינקולוג שלה דרש ממנה לעבור הפלה בטענה שההורמונים של ההיריון יובילו להתפרצות הסרטן. האונקולוגית טענה, "לא הייתי ממליצה לך להרות", והוסיפה שהמחקרים האחרונים לא הוכיחו שהיריון מחזיר את המחלה. "עברתי את הוועדה להפסקת היריון, קבעו לי תור להפלה, ובדרך לשם ביקשתי מאודי לחזור הביתה. כשאודי אמר, 'אני פוחד לאבד אותך', עניתי, 'אתה מעדיף לראות אותי עצובה?' ההיריון היה לא קל, אבל לפני חודשיים וחצי נולדה רעות, ועכשיו אני אמא במשרה מלאה".

  את עדיין רוצה להיות פרמדיקית?

"אני חוששת מהרגע שבו חיי אדם יהיו תלויים רק בי, הייתי רוצה לזכות באיזשהו קסם שיהפוך אותי לפרמדיקית ותיקה. באיזשהו מקום אני עדיין משתעשעת במחשבה על לימודי רפואה. אודי יתמוך בי אם אחליט ללמוד. למרות שאין לו שום קשר למד"א, הוא הבעל המושלם".

  

הכתבה מתפרסמת במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות"

 

הסדרה משודרת ברשת 13, כל הפרקים זמינים בסופ"ש ברשת VOD

עוד מ-YNET

image beaconimage beaconimage beacon