אתה משתמש בגרסה ישנה יותר של הדפדפן. לחווית MSN הטובה ביותר, השתמש ב-גרסה נתמכת.

עוד לייפסטייל

מורת נבוכים: איך להתמודד עם פטרוזיליה בין השיניים ושאר פדיחות

סמל של Xnet Xnet 05/11/2018 אראלה טהרלב בן-שחר

את הביטוי הדרמטי "בא לי לקבור את עצמי" שמרנו לרגש הבושה. אנחנו לא אומרים שבא לנו לקבור את עצמנו משעמום, מעצב, מכאב או מתסכול. אבל אם הסטתם את הפנים מעט ונשיקת שלום מנומסת לבוס הפכה לנשיקה על הפה, מן הסתם תרצו לקבור את עצמכם. גם אם נתקלתם בחברה שהשמינה מאוד ואמרתם לה: "באיזה חודש את?", או אם יצא לכם להעיר הערה גזענית ליד מכר שהתברר שהוא במקרה בן לאותה עדה.

  מנטה מבוכה פדיחות © סופק על ידי Yedioth Ahronot Ltd. (Xnet) מנטה מבוכה פדיחות

מבוכה היא רגש עוצמתי, כפי שהבחינה מליסה דאהל, עורכת מדור הפסיכולוגיה של ה"ניו יורק טיימס". למרות שהיא איננה רגש שמלווה אירועים הרי גורל אלא דווקא כזה שצץ ברגעים הקטנים, אנחנו לא שוכחים לעולם את הרגעים האלה. הרגעים שבהם ברח לנו פוק באמצע צפירת יום השואה, ששאלנו מישהו מה שלום אשתו של חבר והתברר שהיא נפטרה, שלא ידענו שהחצאית נתקעה לנו במרום הגרבונים והלכנו כשכל העכוז בחוץ. איך ייתכן שהאירועים האלה מכל אירועי החיים עולים פתאום לזיכרון ושוטפים אותנו, גורמים לסומק לעלות בלחיים ולדופק לגבור בדיוק כמו אז? שאלה את עצמה דאהל.

אחרי שנים של ניסיונות כושלים למצוא את המומחים לכך, היא הבינה שהנושא מוזנח והחליטה לקחת את העניינים לידיים ולרכז את הידע והמחקרים בנושא בעצמה. בספר עב כרס בשם Cringeworthy: A Theory of Awkwardness (או בפשטות "מורה נבוכים") שיצא לאור לאחרונה בארצות הברית, היא מרכזת מבחר של תיאוריות, מחקרים ואנקדוטות בניסיון להסביר ולאפיין את רגעי הבושה המשותפים לרובנו. הנה כמה מצבים שאתם עשויים להכיר. אולי התובנות שמספקת דאהל בספרה יגרמו לכם להתבונן בהם מהצד מזווית פסיכולוגית חדשה.

יש לך "מביך" בין השיניים

© סופק על ידי Yedioth Ahronot Ltd. (Xnet)
 

הסיטואציה: אתם נכנסים הביתה בערב, נתקלים בדמותכם במראה ומגלים את הכתם על החולצה, הכפתור הפתוח, השערה שלא הורדתם בפנים או חתיכת פטרוזיליה בין השיניים שנשארה מארוחת הצהריים. התגלית הלא נעימה גורמת לכם להתחיל לחשוב ולחשב - ממתי אני בעצם מסתובב כך, את מי פגשתי מאז שאכלתי את הסלט? האם הוא ראה? 

 

למה בא לנו לקבור את עצמנו: הסוג הזה של מבוכה נגרם בגלל הפער בין איך שחשבנו שאנחנו נראים לאיך שאנחנו נראים באמת. הפער בין דמותנו בראש לדמותנו בעולם החיצוני הוא אחד המקורות העיקריים למבוכה ובושה, ומתברר שהפער הזה קיים לא רק כשנתקע לנו משהו בין השיניים. הוא אורב ומאיים לבייש אותנו בצמתים רבים, כפי שאפשר ללמוד מהשם שניתן לו בפסיכולוגיה ההתפתחותית: "הפער הבלתי ניתן לגישור". כי מתברר שתמיד ה"אני" שבראש שלנו אינו זהה לרושם שיש לאחרים מאיתנו ולכן הוא מסכן אותנו בתחושות של בושה.

מה אפשר לעשות: להירגע ולהיכנס לפרופורציות. מחקרים מוכיחים שאמא שלכם צודקת - אף אחד לא שם לב אליכם באמת (פשוט כי כולם מרוכזים בעיקר בעצמם). במחקר אחד התבקש אדם מסוים ללבוש חולצה מגוחכת ולהיכנס לחדר מלא אנשים באיחור. נמצא שהרבה פחות אנשים, מחצית מכפי שהנבדק העריך, הבחינו בכלל מה לבש. מחקר אחר הראה שגם אלה שכבר מתבוננים בכם לא יבחינו בשינויים או בדברים חריגים אצלכם כמוכם. זאת מכיוון שרק לכם יש רגישות של מומחים לתחום התוכן שהשקעתם בו הכי הרבה זמן בחייכם — עצמכם — ואילו המומחיות שלהם כאמור היא הם עצמם.    

 

כל ה־X פרימיטיביים

 

הסיטואציה: אתם פולטים דעה קדומה חשוכה ומביכה על ציבור כלשהו. למשל, "כל ה־X האלה פרימיטיביים, תחמנים, אוכלי חינם, או כל מחמאה גורפת אחרת. אבל אז, בעוד כל היושבים מהנהנים או ייתכן שגם מוחים קלות, קם אחד מהיושבים ואומר: "אבל אני X!". משתרר פתאום שקט ואתם מתחילים להתפתל: "אבל אתה שונה", "לא באמת התכוונתי", "טוב, זו באמת הכללה אבל יש בה גרעין של אמת". מאותו הרגע כל מילה שיוצאת לכם מהפה בניסיון להסביר את עצמכם רק גורמת לכם להתחפר עמוק יותר בבור שכריתם לעצמכם.

 למה בא לנו לקבור את עצמנו: באופן מפתיע, ההסבר לבושה שנובעת מחשיפה של דעותינו החשוכות הוא אותו הסבר למבוכת הפטרוזיליה בין השיניים. גם כאן המראה שמוצבת לנו מגלה שהסתובבנו עם סוג של "חנות פתוחה" וחשפנו את מבושינו לעיני כל. אלא שהפעם הדברים שחשפנו לא היו חלקי גוף, אלא דעות וחלקי אישיות שהיינו אמורים להשתלט עליהם, או לפחות לדעת להצניע אותם.  מה אפשר לעשות: לגבי מי שחושף את הדעות החשוכות שלו בציבור מציעה דאהל לא לנסות להתחמק מהבושה אלא להשתמש בה כדי להשתנות. "נצלו אותה כפי שמנצלים מראה", היא כותבת. "היא תעזור לכם לראות את האזורים החשוכים יותר שלכם ולנסות לתקן אותם, כדי שלא תחוו 'תקריות' מעין אלה בהמשך".    

אימת המינגלינג

© סופק על ידי Yedioth Ahronot Ltd. (Xnet)
 

הסיטואציה: את אימת מסיבת הקוקטייל ודאי רובכם מכירים. מעטים מאיתנו מרגישים בנוח לעמוד בחדר לצד זרים גמורים, שחלקם נכבדים וחלקם בעלי תפקידי מפתח. אנחנו יודעים שצריך לגשת, לדבר, לחייך, להיות אטרקטיביים ובולטים, אבל איכשהו מוצאים את עצמנו קפואים ליד הקיר, עם כוס יין רביעית ביד, נבוכים עד עמקי נשמתנו.

 

למה בא לנו לקבור את עצמנו: שוב, בגלל הפער בין איך שאנו תופסים את עצמנו לאופן שבו אחרים תופסים אותנו. במילים פשוטות: אנחנו מייחסים משמעות גדולה מדי לאיך שנצטייר בעיני הזרים במסיבה.  

מה אפשר לעשות: בגדול, ככל שתשימו לב לעצמכם יותר, כך רק תגבר המבוכה שלכם, וכך גם תחושת הזרות. מעבר לזה, למבוכת המגעים החברתיים הציעו חוקרים שני סוגים של פתרונות משני מחנות שונים: האסכולה האחת מציעה לנו להתאמן לקראת הסיטואציה הזאת, ואילו השנייה גורסת שמוטב לנו להימנע מכך. האסכולה שתומכת באימוני מינגלינג ניפקה את ההמלצות הבאות:  

1. לדעת לסיים שיחה. בשלב הראשון משרבבים ביטוי של הסכמה וחיזוק ("נכון", "אין ספק", "ברור"), אחר כך מוסיפים מילת מעבר ("טוב אז", "אהממ"), ממשיכים בהבעת רצון להמשכיות ("נדבר שוב שבוע הבא", "חייבים לעשות את זה שוב"), ולבסוף מסיימים באיחולים ("שיהיה שבוע טוב", "בהצלחה", "תשמרי על עצמך").

2. לצאת מדילמת החיבוק. לא יודעים אם המכר שבא מולכם עומד לחבק אתכם או רק ללחוץ לכם ידיים" הסתכלו על הידיים שלו. אם הוא מרים שתיים — היכונו לחיבוק, אם רק אחת — הושיטו לעברו את ידכם שלכם.  

3.לא לפחד משתיקות מביכות. חוששים מהשקט שמשתרר בשיחה" מתברר שפחות מארבע שניות של שקט אינן מביכות, ויש לכם זמן לנשום שנייה ולארגן את הנושאים לשיחה (ואם בן שיחכם הוא יפני תוכלו בכיף לחכות גם שמונה שניות).  מנגד, אסכולה אחרת מזהירה אתכם מלנסות לנהוג על פי ההוראות האלה בזמן אמת, וחושפת את המערבולת שאליה מכניסה אותנו המודעות העצמית. כשאתם מורים לעצמכם איך להתנהג, כשאתם בוחנים את עצמכם, אתם הופכים מודעים לעצמכם והכל הופך למסורבל. אנשי האסכולה הזאת מאמינים שבכל המצבים האלה עדיף שתהיו מרוכזים פחות בעצמכם, ופשוט תתרכזו יותר באדם שמולכם.    

 

האמת, חשבתי על העלאה

© סופק על ידי Yedioth Ahronot Ltd. (Xnet)
 

הסיטואציה: את הדילמות שממלאות את חיי העבודה במבוכה אתם בטח מכירים מקרוב. למשל, כשצריך להבהיר לחבר מהעבודה שמזמין אתכם הביתה שאתם לא באמת רוצים לבקר אותו, או כשאתם רואים חבורה מהעבודה שמקבלת הזמנות למסיבה ואתם לא? והכי מהכל, כשנדמה לכם שהגיע הזמן לבקש העלאת שכר אבל אתם לא בטוחים מתי ואיך לעשות את זה.

  למה בא לנו לקבור את עצמנו: מבוכה במקום העבודה נובעת לא פעם מאי ודאות לגבי איך יש להתנהג. אנחנו לא בדיוק יודעים מה לעשות. שני התחומים שמולידים הכי הרבה עמימות הם חברויות בעבודה ובקשות להעלאת שכר. חברויות עבודה הן לא בדיוק חברויות וגם לא בדיוק עבודה. אלה יחסים שנוצרו בעקבות העבודה המשותפת. הם מושפעים מאוד מהתפקוד של השני בעבודה, לא ברור אם הם מחייבים נאמנות, קרבה וחיבה כמו לחברים מחוץ לעבודה, ובכלל אם צריך להמשיך אותם אל מעבר לגבולות המשרד או אחרי שעוזבים את העבודה. לכן הם מעוררים אי ודאות רבה: להזמין אותם הביתה או לא? להיענות להזמנה או לסרב? לנהל איתה שיחת הבהרה על משהו לא נעים שהיא עשתה לי או להבליג? לגלות מה קורה אצלי בבית או להסתיר? וכל החלטה כזאת היא מבוכה.    

כמו כן, אחד מרגעי המבוכה הגדולים שמזמנים מקומות עבודה הוא רגע בקשת העלאת השכר. גם הרגע הזה עשיר באי ודאות: מתי מגיע הזמן לעשות זאת? מה בדיוק אומרים? האם רק לי נדמה שאני שווה יותר ובעצם הבוס תופס אותי כבעל תרומה שולית? כמה כסף לבקש? האם אני לא מגזים? ואיך להגיב כשהבוס מציע הצעה מגוחכת?

 מה אפשר לעשות: דאהל שואבת כמה עצות בנושאים האלה מהעמיתה שלה אליסון גרין, כותבת טור העצות לעובדים במשרד. לגבי חברויות בעבודה, גרין מייעצת לנו להיות גלויים וישירים, הגם אם ענייניים ועדינים. לגבי העלאת שכר, היא מייעצת: למדו את החומר, דעו כמה מגיע לכם, ואל תפחדו משתיקות. תגידו מה אתם רוצים ותנו לבוס זמן לחשוב. תנו זמן גם לעצמכם. שהו ברגע המביך הזה, אל תנסו לעקוף אותו, לקצר אותו או לחמוק ממנו. כמה מרגעי המבוכה האלה עלולים להיות שווים הרבה כסף — ולכן כדאי גם שכך תתייחסו אליהם.    

                     


עוד מ-Xnet

image beaconimage beaconimage beacon