אתה משתמש בגרסה ישנה יותר של הדפדפן. לחווית MSN הטובה ביותר, השתמש ב-גרסה נתמכת.

להרצל היה פתרון למחירי הנדל"ן. העשירים לא יאהבו אותו

סמל של TheMarker TheMarker 09/09/2022 גיא רולניק

להרצל היה פתרון למחירי הנדל"ן. העשירים לא יאהבו אותו

אם הרצל היה בחיים, הוא היה מביט בתיעוב ושאט נפש בחגיגה הבזבזנית של ההסתדרות הציונית בבאזל בשבוע שעבר ■ האליטות הציוניות שיווקו את הרצל כאיש חזון שהיה עסוק רק ברעיונות מדיניים ולאומיים, אולם הוא היה גם מבקר חריף של הקפיטליזם

September 09th, 06AM September 09th, 06AM גיא רולניק גרפיטי בתל אביב, פרפרזה על האמירה "אם תרצו אין זו אגדה" Ori © סופק על ידי TheMarker גרפיטי בתל אביב, פרפרזה על האמירה "אם תרצו אין זו אגדה" Ori

דממת אלחוט שררה בשבועיים האחרונים במערכת הפוליטית לאחר פרסום התחקיר של העיתונאי אבנר הופשטיין באתר "זמן ישראל", על ההחלטה של הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית לשפוך מיליוני דולרים על הטסה, אירוח ולינה של מאות מאכערים פוליטיים ומקורבים לכנס סגור בשווייץ תחת הכותרת "125 שנה לקונגרס הציוני בבאזל".

יעקב חגואל, יו"ר ההסתדרות הציונית, עסקן פוליטי מהליכוד, סירב להיענות לבקשת הופשטיין לחשוף את תקציב הכנס, אף על פי ש-100% מהמימון של ההסתדרות הציונית מגיע מכספי ציבור.

מקור המימון העיקרי של ההסתדרות הציונית הוא קק"ל: ההסתדרות הציונית מקבלת כל שנה צ'ק של כ–100 מיליון שקל מהארגון שנהפך עם השנים למסלקה פוליטית שדואגת בראש ובראשונה להעברת עושר עצום ממשלם המסים לעובדיה ומקורביה.

רוב הציבור משוכנע שקק"ל היא עדיין אותו ארגון שמגייס כסף מיהודים נדיבים בחו"ל כדי לשמר את היערות שלנו. שפיכת עשרות מיליוני שקלים בשנה על פרסום ושיווק עוזרת בקידום האגדה הזאת ובקניית השתיקה של העיתונות.

אבל מי שטורח לפתוח את הדו"חות הכספיים של הארגון יודע שהתורמים איבדו מזמן עניין בקק"ל. ההכנסות של הארגון מתרומות קורסות בשנים האחרונות, והן ירדו כבר מתחת ל-2%. כמעט כל ההכנסות של קק"ל מגיעות מתשלומים שהיא מקבלת מרשות מקרקעי ישראל (רמ"י) כדמי חכירה על הקרקעות שלה. ב-2020, השנה האחרונה שבה קק"ל פירסמה את דו"חותיה, היא קיבלה ממשלם המסים 3 מיליארד שקל - תוצאה ישירה של הזינוק במחירי הנדל"ן. הכאב של מאות אלפי זוגות צעירים שתשלומי המשכנתא שלהם זינקו בפראות בעשור האחרון הוא הרווח של מאות עסקנים שמחוברים לעטינים של ההסתדרות הציונית וקק"ל.

הנשיא יצחק הרצוג נואם בכנס "125 שנה לקונגרס הציוני בבאזל". הטסה, אירוח ולינה של מאות מאכערים מכספי הציבור חיים צח/לע"מ © סופק על ידי TheMarker הנשיא יצחק הרצוג נואם בכנס "125 שנה לקונגרס הציוני בבאזל". הטסה, אירוח ולינה של מאות מאכערים מכספי הציבור חיים צח/לע"מ

אף על פי שחגואל הוא פעיל ליכוד, שכבר כמה עשורים זז בין ג'ובים פוליטיים, כמו יו"ר תנועת הליכוד, מנכ"ל בית"ר העולמית ויו"ר הסוכנות, לשחיתות החוקית והמוסדית של ההסתדרות הציונית שותפות כל המפלגות. ראש הממשלה יאיר לפיד, שבתקופה שבה ניסה לשווק עצמו כלוחם בשחיתות נהג לבקר בחריפות את קק"ל ואת עצם הצורך קיומה, שותק. בעבר, כאשר לפיד היה באופוזיציה וחברי הנהלת ההסתדרות הציונית וחבר הנאמנים של הסוכנות יצאו לאירופה ל"מסע הרצל", הוא כינה את החבורה "ביצה אחת גדולה וחמימה של פוליטיקה מושחתת ונהנתנית". בשבוע שעבר, אחרי שמאות מקורבים של ההסתדרות הציונית חגגו בבאזל בחגיגת הרצל גדולה פי עשרה, לפיד וכל חבריו ביש עתיד שתקו.

120 השנים שחלפו מאז כתב הרצל את "אלטנוילד" התאפיינו בשינויים דרמטיים בטכנולוגיה ובכלכלה, אך לא מעט מהרעיונות בכתביו - נראים כיום רלוונטיים יותר מתמיד

לפני חצי שנה ניסה לפיד למנות את גיסתו אילאיל קרן לדירקטוריון קק"ל, ונסוג רק לאחר שנשמעה ביקורת ציבורית. הנימוק שלו למינוי היה שהיא תשב בדירקטוריון ותפעל למגר את השחיתות. השבוע, כמובן, לא נשמע קולה של גיסתו ממגרת השחיתות לשעבר וגם לא של שאר הנציגים של יש עתיד, הליכוד ולמעשה שום מפלגה בישראל שמחוברת לעטיני קק"ל, הסוכנות וההסתדרות הציונית.

לצד המאכערים, העסקנים והפוליטיקאים הזמינו חגואל וחבורתו למסיבה הפרטית שלהם בבאזל גם עשרות אנשי עסקים, פילנתרופים עשירים, נציגי עמותות ועיתונאים, כדי להשתיק ביקורת ולקבל לגיטימציה ציבורית. הם לא המציאו כלום, כמובן: מאז ומעולם זהו קוקטייל המוזמנים הסטנדרטי של מארגני כנסים של גופים שמוצצים כספי ציבור, או כאלה שזקוקים לרגולציה נוחה ופרוטקשן של השלטון והעיתונות.

הסוכנות, קק"ל וההסתדרות הציונית הן ארגונים שרוב פעילותם מיותרת, ואת החלק שעדיין רלוונטי בפעילותם ניתן לעשות בצורה יעילה וזולה הרבה יותר. הן נועדו בעיקר לספק ג'ובים, עיסוק וכבוד לפוליטיקאים ומקורביהם כאשר הבוחר בועט אותם מחוץ לממשלה או לכנסת, והם מתקשים למצוא עיסוק אמיתי.

החיבור של העסקנים והפילנתרופים לבין מורשתו של העיתונאי בנימין זאב הרצל, חוזה מדינת היהודים ויוזם הקונגרס הציוני בבאזל, הוא מעציב במיוחד. אם הרצל היה פועל היום, הוא היה מביט בחבורה הזאת בתיעוב ושאט נפש. במיוחד היה נבעת הרצל מההתרפסות של ראשי המוסדות, שמתיימרים לייצג את הציונות ההרצליאנית, בפני העשירים. ההתרפסות היא תכונה הטבועה עמוק בדנ"א של המוסדות, מארגני הכנסים שלהם ושל רוב העמותות הפועלות בישראל.

ב–2022, 120 שנה לאחר שהרצל כתב את אלטנוילנד, ספרו האוטופי ששירטט את החזון הכלכלי והחברתי שלו למדינת היהודים, המרחק בין ההסתדרות הציונית, קק"ל והסוכנות לבין הדרך שבה דמיין הרצל את מדינת היהודים דוקר במיוחד את העין.

יו"ר ההסתדרות הציונית, יעקב חגואל. סירב לחשוף את תקציב הכנס אמיל סלמן © סופק על ידי TheMarker יו"ר ההסתדרות הציונית, יעקב חגואל. סירב לחשוף את תקציב הכנס אמיל סלמן

אבל זה לא רק המרחק של הרצל משלושת המוסדות האנכרוניסטיים האלה, שמציגים את עצמם כמי שפועלים בהשראתו. רוב רעיונותיו הכלכליים והחברתיים של חוזה מדינת היהודים רחוקים מסדר היום, הערכים, ההתנהגות והתפישות של הפוליטיקאים, הפילנתרופים, הפרשנים הכלכליים והוגי הדעות שלנו.

אף ש-120 השנים שחלפו מאז התיישב הרצל לכתוב את אלטנוילד התאפיינו בשינויים דרמטיים בטכנולוגיה, במדע ובדרך שבה רוב המדינות בעולם מארגנות את כלכלותיהן, לא מעט מהרעיונות של הרצל שעולים בספר, ביומניו ובכתביו נראים כיום רלוונטיים ומעוררי מחשבה יותר מתמיד. הנה כמה מהם.

הפתרון של הרצל למחירי הנדל"ן

הזינוק במחירי הנדל"ן והשכירות מפרק בעשור האחרון — וביתר שאת בשנה האחרונה — את המרקם החברתי בישראל. בהדרגה נוצרת במדינת היהודים אריסטוקרטיית נדל"ן של בעלי קרקעות, דירות ובניינים, שמשכירים למעמד הביניים את קורת הגג שבה הם מתגוררים. המאיונים העליונים, שאוחזים ברוב הקרקעות, הדירות והנדל"ן להשקעה, נהנים מהסבל של מעמד הביניים והשכבות הנמוכות ביותר.

שני הגושים הפוליטיים העיקריים שמתמודדים בבחירות ונמצאים בשלטון בשנים האחרונות לא מציעים פתרון למחירי הדירות והשכירות: הם לא מרגישים שום צורך ממשי לתת מענה לאחד השירותים הכי בסיסיים לקיום חיים וגידול משפחה — קורת גג, בית, ארבעה קירות.

קרקע של קק"ל בנגב. כמעט כל הכנסות הארגון מגיעות מדמי חכירה של קרקעותיו אליהו הרשקוביץ © סופק על ידי TheMarker קרקע של קק"ל בנגב. כמעט כל הכנסות הארגון מגיעות מדמי חכירה של קרקעותיו אליהו הרשקוביץ

להרצל היה מרשם מדיניות ברור לנושא הנדל"ן והדיור, מהסוג ששום מפלגה, מכון מחקר ופרשן כלכלי בישראל לא יכול לדמיין ולהעלות על דל שפתיו: קרקעות המדינה שייכות כולן לציבור. כפי שמסביר דוד ליטוואק, גיבור "אלטנוילד": "מוכרח הייתי לקבל על עצמי את תקנות הקרקע (של "החברה החדשה"; ג"ר). החברים מוותרים על קניין פרטי באשר למגרשים וקרקעות... האדמה (אינה שלי; ג"ר)... אני רק חכרתי אותה עד לשנת היובל הבאה… שנת היובל אינה עניין חדש, אלא דווקא מוסד ישן מאוד, משל משה רבנו — בגמר שבע כפול שבע שנים, דהיינו בשנה ה–50, היו מחזירים את כל הקרקעות המכורים לבעלים הראשונים, ללא כל פיצוי. אנחנו שינינו את הדבר במקצת — אצלנו חוזרים הקרקעות לידי החברה החדשה. משה כבר ביקש להבטיח בדרך זו צדק סוציאלי בחלוקת הקרקעות. תיווכח לדעת, שהשיטה שלנו משרתת אותה תכלית בצורה לא גרוע מזה — לא הפרט נהנה מעליית הערך אלא הכלל" (אלטנוילנד, ספר שלישי).

קטע זה מאלטנוילנד לא היה הערת אגב. בניגוד לדימוי המקובל של הרצל, שהאליטות הישראליות שיווקו לאורך רוב ההיסטוריה, כאיש חזון שהיה עסוק רק ברעיונות מדיניים ולאומיים, בפועל חוזה מדינת היהודים היה עסוק מאוד בשאלות כלכליות וחברתיות, והיה מבקר חריף ביותר של הקפיטליזם של תקופתו. חלק גדול מספרו אלטנוילנד ומכתביו עוסקים בביקורת חריפה על האליטות הכלכליות ובפרטי הפרטים של מדיניות כלכלית ואתגרים כלכליים.

את הרעיון הכלכלי־חברתי שהרווח מכל עליית ערך הנדל"ן שייך לציבור ולא לבעלי מגרשים ודירות קיבל הרצל מהכלכלן בן זמנו הנרי ג'ורג'. הפתרון הג'ורג'יאני לבעיית הנדל"ן הוא פשוט, אך שנוא מאוד על העשירים ביותר: במקום לנסות לשלוט במחירי הדיור — צריך לקבוע שכל עליית ערך בקרקע שייכת לציבור הרחב. ג'ורג' הציע ליישם את הרעיון באמצעות מיסוי מלא של כל עליית ערך הנדל"ן והפיכת המס "הג'ורג'יאני" למס העיקרי שהמדינה גובה.

מונופולים, תשתיות ופיננסים - בשליטת הציבור

הפתרון של הרצל ושל ג'ורג' למחיר הקרקע אינו חלק מתפישת עולם קומוניסטית או סוציאליסטית. הרצל, כמו ג'ורג', האמין בתחרות, ביוזמה פרטית ובקניין פרטי כמנוע לצמיחה ושגשוג. ואולם הרצל, בדומה לשורת כלכלנים והוגי דעות בני זמנו, סבר שיש כמה תחומים שבהם הקניין הפרטי הוא בהגדרה מונופוליסטי - ועומד כמכשול בפני שגשוג, צמיחה וצדק חברתי: תשתיות בסיסיות, משאבי טבע, המערכת הפיננסית וקרקע.

כך מסביר זאת הרצל: "עיקרון: מפעלים בדוקים כמו בנקים, רכבות, ביטוח, ספנות, המדינה נוטלת אותם לידיה בכל מקרה שהרווחיות אינה מוטלת בספק, מה שכרוך בסיכונים יישאר להון הפרטי תמורת סיכוי רווח גדול. מפעלים רווחיים משלמים אחר כך מסים פרוגרסיביים ביחס ישיר לרווח הגדל. (צריך) למתוח קו ברור למניעת החנקתה של היוזמה הפרטית" (הרצל, יומן א', עמ' 75).

ראש הממשלה יאיר לפיד. כשהיה באופוזיציה תקף את "הפוליטיקה המושחתת והנהנתנית", אך כעת לא פוצה פה נעם ריבקין פנטון © סופק על ידי TheMarker ראש הממשלה יאיר לפיד. כשהיה באופוזיציה תקף את "הפוליטיקה המושחתת והנהנתנית", אך כעת לא פוצה פה נעם ריבקין פנטון

ובאלטנוילנד הוא כותב: "אצלנו הפרט אינו נשחק בין אבני הריחיים של הקפיטליזם ואינו נערף על ידי ההשוויה הסוציאליסטית. אנחנו מכירים ומוקירים את התפתחות הפרט, כשם שאנו מכבדים ומבטיחים את יסודו הכלכלי, הוא קניין הפרט".

ראשית לכל אנו פותרים את שאלת היהודים בכך שאנו מצילים או מפרקים את הונם של היהודים העשירים. אם לא נוכל לעשות זאת עם היהודים העשירים, נעשה זאת נגדם"

במשק הציבורי שחזה הרצל, התשתיות והמונופולים לא נשלטים רק בידי המדינה, אלא בעיקר בידי קואופרטיבים: מגזר שאינו בידי המדינה ואינו פרטי. בקואופרטיבים ראה הרצל פתרון לבעיות כלכליות וחברתיות רבות. "הקואופרטיבים הם שביל הזהב בין האינדיבידואליזם ובין הקולקטיביזם — אין שוללים מן הפרט את העידוד והשמחה שבקניין הפרטי, ובכל זאת הכוח בידו, בשיתוף פעולה עם חבריו, לעמוד לפני העדיפות הקפיטליסטית. גאלנו את עניינו מאותה קובלנה, מאותה מארה, שהם משתכרים במוצריהם, פחות ומשלמים תמורת צריכתם יותר, מן העשירים. אצלנו לחמם של העניים זול כלחמם של העשירים. אין ספסרות במצרכי מזון. בחברה הישנה היתה הנהגת השיטה הזאת ממיטה כליה על מאות אלפי סוחרים. אנחנו מלכתחילה לא הנחנו לסוחרים מהסוג הישן לקום בתוכנו אלא הקימונו מן הרגע הראשון אגודות של צרכנים" (אלטנוילנד, ספר שני, פרק ד').

לא קשה לנחש מה היתה תגובתו של הרצל אם היה למד שבמדינה שהקים העם היהודי שולטים כ–120 שנה אחרי מותו חמישה יצרני ויבואני מזון ענקיים, שהמודל העסקי שלהם מבוסס על אותה "ספסרות במצרכי מזון" והוא משווק על ידי שלוש וחצי רשתות שיווק ענקיות. הוא היה דורש שינוי: צורכי מזון בסיסיים, הוא מסביר, לא ניתן לתת להשאיר רק לכוחו השוק, בעיקר כאשר הוא ריכוזי וקרטליסטי.

מונופול הגז של תשובה? הרצל היה מלאים מזמן

במשך עשרות שנים שיווקו פוליטיקאים והיסטוריונים את הרצל כמאמין ב"שוק החופשי" וזאת, לכאורה, בניגוד למקימי מדינת ישראל שנטו להיות סוציאליסטים. אבל קריאה באלטנוילנד וברבים מכתביו מעלה שהרצל היה רחוק מאלה המכנים עצמם היום בישראל "ליברלים" וחסידי "השוק החופשי". לצד האמונה שלו ביוזמה ובקניין פרטי, הוא היה מבקר חריף של הרעיון של "השוק החופשי" המווסת את עצמו כדרך המרכזית לנהל חברה וכלכלה. ההיסטוריון אדם רז רואה בהרצל, כמו בידידו הקרוב מקס נורדאו, שהיה מהוגי הדעות הכלכליים הפופולרים ביותר באירופה, מבקר חריף של הקפיטליזם של סוף המאה ה-19. לדעת רז, רבים מכשלי הקפיטליזם שמהם הוטרד הרצל דומים להפליא לאלה שמטרידים את מבקר הקפיטליזם בן זמננו.

"היוזמה הפרטית מבורכת בחברה החדשה, אולם לאחר שתחום ייצור מסוים נחקר ונוסה בהצלחה — דוגמת רכבות וביטוחים שכבר פועלים באירופה — הוא יולאם על ידי החברה (החדשה; ג"ר). אל אף האפשרות שניהול תעשיות מסוימות יעלה יותר מכפי שיעלה אם הדבר ייעשה על ידי אנשים פרטיים — יש תחומים שהחברה החדשה תנהל בעצמה. דוגמה לכך היא תחום המכרות. הסיבה לכך כפולה: בעלות על מחצבי הטבע מביאה את בעליהן לשליטה על המגזר היצרני (באמצעות שליטה על חומרי הגלם) וגם מפאת העובדה "כי גם ביום העבודה של שבע השעות אין להפקיר את העובדים בהם לייצר החסכנות של היזם". את כוח העבודה, קבע הרצל "אין לנצל בדרך קפיטליסטית" (הרצל, תרצ"ד).

הפגנה נגד מתווה הגז, 2015. הרצל תמך בבעלות ציבורית על מחצבי הטבע תומר אפלבאום © סופק על ידי TheMarker הפגנה נגד מתווה הגז, 2015. הרצל תמך בבעלות ציבורית על מחצבי הטבע תומר אפלבאום

לא מסובך לפרש את הרעיונות שמעלה כאן הרצל לשאלות שאנחנו מעלים בעיתון זה בעשור האחרון לגבי זכייני הגז. שליטתם של ברוני הגז בשיח הציבורי, ברגולטורים ובחלק מהעיתונות איפשרה להם בשנים האחרונות להציג את הביקורת על האסדרה הכושלת של התחום כ"קומוניזם". את הטבות העתק שהמדינה מעניקה לחברות הגז על חשבון הציבור הם מנמקים בכך ש"היזמים לקחו סיכון".

הרצל מפרק את הטענה הזאת בקלות. הוא מסביר שיש מיזמים כלכליים שבשלב מוקדם נושאים סיכון גדול, ולכן מתאימה שם יוזמה פרטית והחזר גבוה ליזם. אבל מהרגע שהם "נחקרו ונוסו בהצלחה", יש להלאים אותם אם מדובר בתשתיות חשובות.

הרצל מסביר שיש מיזמים כלכליים שנושאים סיכון גדול, ולכן מתאימה שם יוזמה פרטית והחזר גבוה ליזם. אולם מהרגע שהם "נחקרו ונוסו בהצלחה" - יש להלאים אותם

יזמי הגז לקחו סיכון רק בשלב הראשוני של הקידוחים. על השקעות אלה, שהן אפסיות ביחס לגודל מיזמי הגז, הם צריכים לקבל תשואה גבוהה — והם כבר קיבלו אותה. אבל מרגע שהגז נמצא, הסיכון בפרויקט הוא אפסי, הקונה העיקרי הוא משלם המסים באמצעות חברת חשמל, ופרויקט התשתית הזה הוא, כדברי הרצל, עסק ש"נחקר ונוסה" הוא צריך להיות מולאם או מפוקח בקפדנות.

רז, שחוקר את התפישות הכלכליות של הרצל ופירסם יחד עם יגאל וגנר את הספר "הרצל" (הוצאת כרמל, 2017), מסביר: "לשיטת הרצל, הרווחים שהתחומים המולאמים של הכלכלה מניבים יחליפו במידה רבה את המסים, דבר שיעודד את היוזמה היצרנית".

הרצל: הפיננסיירים והריכוזיות - כשל עיקרי של הקפיטליזם

הכשל העיקרי שראה הרצל בסוף המאה ה–19 בקפיטליזם היה המונופולים הפיננסיים הפרטיים. הרצל, כמו כלכלנים רבים אז וגם היום, תיאר שני סוגים של פעילויות כלכליות: יצרניות ופרזיטיות. הוא חזר והסביר שיש הבדל עצום בין המפעלים היצרניים לבין המערכת הפיננסית הריכוזית. רז מביא בספרו קטע מאחד הכתבים המוקדמים ביותר של הרצל, "יומן הנעורים": "העיר נהפכת לשיטה של אופני קניין. אופנים אלה לובשים שתי צורות: ייצור ערכים וסחר הערכים. הקניינים והמסחר נפרד. המסחר מתפשט, עיר המסחר שוכנת בטבור העולם, היא חורגת מהמסגרת המקומית מיד לאחר שהיא נהפכה מעיר המלאכה לעיר הסחר. היא נעשית מרכז לתנועת הכספים. הכסף עולה למדרגת כוח. המעמדות נבדלים לפי ההון: עשירים ועניים. הם נבדלים לפי ממונם ולפי זכויותיהם. וכתוצאה מזאת מלחמה בעשירים ושאיפה לכסף. מלחמה זו היא יסוד מוסד לתנועה סוציאלית" (הרצל, יומן נעורים).

ההיסטוריון אדם רז. "לשיטת הרצל, הרווחים שהתחומים המולאמים יניבו - יחליפו במידה רבה את המסים, דבר שיעודד את היוזמה היצרנית" תומר אפלבאום © סופק על ידי TheMarker ההיסטוריון אדם רז. "לשיטת הרצל, הרווחים שהתחומים המולאמים יניבו - יחליפו במידה רבה את המסים, דבר שיעודד את היוזמה היצרנית" תומר אפלבאום

חריפים יותר היו דבריו של נורדאו, ידידו של הרצל: "הבורסה היא מערת שודדים שבה שוכנים היורשים המודרניים של האבירים השודדים מימי הביניים המבצעים את הוראתם ומשספים את גרונו של כל מי שעובר בדרכם. כמו האבירים השודדים הם מהווים סוגים של אריסטוקרטיה, הניזון בשבע וחי מידי המון העם. כמו האבירים השודדים הם תובעים לעצמם את הזכות לקחת מעשר מהסוחר והאומן. אולם הם בעלי מזל רב יותר מהאבירים השודדים כי לא נשקפת להם סכנה להיתלות חסרי אונים" (נורדאו, "השקרים המוסכמים של האנושיות התרבותית").

הרצל, מראה רז, התייחס פעמים רבות להון הפיננסי כ"הון נייד" — לא תורם לאורך זמן לייצור אלא נע במהירות: "אין להתייחס להון הנייד כאילו הוא נמצא בארץ… היום ההון הזה תורם לקשיים מבית עלידי הצמחת תעשייה בארצות האקזוטיות באמצעות כוח עבודה זול. אין צורך להביא את הסינים לאירופה. בונים אצלהם (בסין) בתי חרושת. ואחרי שאמריקה סיכנה את החקלאות, תאיים מזרח אסיה על התעשיה. כנגד הדברים האלה תסייע התנועה (הציונית) שלי בשניים: בהטיית הפרולטריון היהודי העודף ובריסון ההון הבינלאומי" (הרצל, יומן א').

הביקורת החריפה של הרצל על הבנקאים והפיננסיירים לא התמקדה רק בתרומתם, לשיטתו, למשברים פיננסיים, שאותם הם מנצלים כדי לרושש את הציבור. הוא היה מוטרד מכוחם הפוליטי העצום. "יש כמה בני אדם שחוטי הכסף שלהם מקיפים את כל הארצות כמו רשת. יש כמה בני אדם, המחוללים את הגשם ואת מזג האוויר הנאה בתופעות החיים החשובות ביותר של העמים. אבל כל המצאה מביאה טובת הנאה רק להם, כל צרה מגדילה את עוצמתם. ולשם מה הם משתמשים בעוצמה זו? האם העמידו עצמם בשירותו של איזה רעיון מוסרי? בלעדיהם אין יכולים לא לערוך מלחמה ולא לעשות שלום. והם מחזיקים את האשראי של המדינות ואת מפעליהם של היחידים בידיהם החמדניות. כל אמצאה חדשה אנוסה לחזר על פתחיהם מתוך הכנעה, ובזחיתות דעת שחצנית הם חורצים משפט על צרכיהם של האחרים".

הרצל סבר שעיתון גדול ומרכזי צריך להיות בנוי כקואופרטיב, ולא בידי קומץ בעלי הון ונתון תחת רגולציה. לצדו של כלי התקשורת הזה יהיו עיתונים עצמאיים, בחזונו של הרצל

המאבק בכוחם של הבנקאים ובריכוזיות השליטה בהון לא היה עניין צדדי עבור חוזה מדינת היהודים, שראה באילי ההון היהודים בני זמנו, ובראשם משפחת רוטשילד, את החסם המרכזי לקידום פתרון מדיני: "רוצה אני לומר לכם בשני משפטים מהו עקרון היסוד שעליו היא (תוכניתי) נשענת. זה יקל עליכם להבין את הכל. ראשית לכל אנו פותרים את שאלת היהודים בכך שאנו מצילים או מפרקים את הונם של היהודים העשירים. שנית, אם לא נוכל לעשות זאת עם היהודים העשירים, נעשה זאת נגדם".

באלטנוילנד מבהיר הרצל את סלידתו מהתרבות המתרפסת בפני הכסף: "חברי החברה החדשה נעשו חופשיים מבחינה כלכלית עד כדי כך, שאותה יראה כבוד נתעבת כלפי העשירים, שהיתה קיימת לפנים, נעלמה מאליה. מר לאשנר יכול להיות עשיר, הוא יכל להוציא כסף ככל שהוא רוצה — אולם איש לא יסיר את כובעו לפניו בשל כך, כן, אילו היה אדם הגון — כי אז היינו מקבלים אותו בתוכנו ברצון — מה שאנחנו תובעים מכל אדם ואדם הוא שיגלה רגש של סולידריות ויגשים אותם הלכה למעשה" (אלטנוילנד, ספר שני).

הרצל שואל - את מי משרתת הטכנולוגיה?

דווקא בתחום הטכנולוגיה והמדע, שבהם לכאורה חלו השינויים הגדולים ביותר במאה האחרונה, נראים הרעיונות הכלכליים והחברתיים של הרצל רלוונטיים מתמיד.

הברון אדמונד דה רוטשילד © סופק על ידי TheMarker הברון אדמונד דה רוטשילד

באלטנוילנד וברבים מכתביו הפליג הרצל בשבחי המהפכה המדעית. הוא פעל בעידן של החידושים המדעיים והטכנולוגיים המהירים ביותר בהיסטוריה: מסילות הברזל, הטלגרף, הטלפון, מנועי החשמל, ובכולם הוא ראה תפקיד דרמטי ב"חברה החדשה". בכך הוא מזכיר לכאורה את הדור הנוכחי של טכנו־אוטופיים: החל בבנימין נתניהו, עבור ביאיר לפיד וכלה בעיתונאים ובדור צעירי ההיי־טק, שלדידם הפתרון לרוב הבעיות החברתיות יגיע מהחידושים הטכנולוגיים. לדידו של הרצל, הטכנולוגיה עתידה למלא תפקיד מרכזי ב"חברה החדשה" שהוא משרטט בערוב ימיו באלטנוילנד.

בניגוד לטכנו-אוטפיים בני זמנו ובני זמננו, אצל הרצל התקדמות המדע והטכנולוגיה אינה מספיקה כדי להבטיח שגשוג חברתי. דרושה מעורבות של המדינה כדי לוודא שהטכנולוגיה תשרת את האדם

אבל כאן השוני בין הרצל לנתניהו, לפיד והימין הכלכלי שצובר תאוצה בישראל בשנים האחרונות: הרצל עמד שוב ושוב על כך שדווקא בעידן ההתפתחות הטכנולוגית האדירה והעושר שהיא מייצרת, נותר חלק גדול מהציבור עני ומרושש: "בני האדם אינם יודעים מה לעשות עם כל הקדמה העצומה הזאת. מנקודת המבט של גורל הפרט, מגיעים לכלל מסקנה שבני האדם רעים הם. ואולם כשסוקרים את הכל סקירה מקפת, מגלים שבסך הכל רק טיפשים הם. טיפשים להחריד. בשום תקופה לא היה העולם עשיר כל כך, ובשום תקופה לא היו העניים מרובים כבימינו. אנשים גוועים ברעב, ובאותו זמן מעלה התבואה עובש בלא שימוש" (אלטנוילנד, ספר ראשון).

בניגוד לטכנו־אוטפיים בני זמנו ובני זמננו, אצל הרצל התקדמות המדע והטכנולוגיה אינה מספיקה כדי להבטיח שגשוג חברתי. דרושה מעורבות של המדינה כדי להבטיח שהטכנולוגיה תשרת את האדם ולא את בעלי ההון שמממנים את הממציאים וההמצאות: "הקיטור כינס את הבריות מסביב למכונות בבתי החרושת, ושם הם שחוחים ואומללים. הייצור עצום, ללא בקרה וללא תוכנית, והוא גורם תדיר למשברים קשים המוליכים לאבדון את היזמים ואת הפועלים עמם", הוא כותב. ובמקום אחר: "מפעלים שלפני 50 שנה עוד נראו דמיוניים, הם עתה דבר של יום־יום. קיטור וחשמל שינו את פני כדור הארץ. מזה צריך גם להסיק מסקנות לרווחתם של בני האנוש".

עיתונות עם תשתית מונופוליסטית? הרצל מציע בעלות ציבורית ורגולציה

אחד המקומות הבולטים ביותר שבהם אפשר לראות את התחכום של הרצל, חזונו, ירידתו לפרטים ויכולתו לשלב תפישה כלכלית ודמוקרטית הוא בתחום העיתונות. כעיתונאי, הוגה דעות ואקטיביסט מהחשובים שקמו לציונות, הרצל ראה תפקיד עצום לעיתונות חופשית בחברה החדשה שתיכנן.

לשיטתו של הרצל, העיתונות קריטית במיוחד בחברה שרוצה לארגן חלק מפעילותה בקואופרטיבים, והעיתונים המרכזיים בעצמם צריכים להתארגן כקואופרטיבים: הם יהיו שייכים למנויים.

הרצל היה מודע גם לחשש שעיתון השייך למנויים עשוי לנהות אחרי טעמי הקהל: "קואופרטיב של דעת הקהל יוביל בהכרח לידי ריבוי עם הארצות, בצורותיה החריפות ביותר, דהיינו ריאקציה ומהפכה. סופן של הבריות שאוזניהם אטומות משמוע את ערך החדש, או שעיניהם ישוחו מלראות את ערך הישן. התועלת שבהנהגה רוחנית שאינה יכולה לבוא אלא מידי פרטים מחוננים, תאבד להם", טוען פרידריך לוונברג באלטנוילנד, והגיבור ליטוואק משיב לו: "לא אמרתי שהעיתון הקואופרטיבי הוא היחיד הקיים אצלנו. אין הוא בא אלא במקומם של אותם מפעלי פרסום אשר בשל היקף ההשקעה, הוצאות הייצור הטכני ויוקר שירות החדשות לבשו אופי של תעשיה גדולה. ואולם יש לנו גם עיתונים הנעשים ומתנהלים על ידי יחידים. אני בעצמי יש לי עיתון כזה" (אלטנוילנד, ספר שני).

כנס השמרנות של קרן תקווה. הימין הכלכלי בישראל צובר תאוצה בשנים האחרונות דור קדמי © סופק על ידי TheMarker כנס השמרנות של קרן תקווה. הימין הכלכלי בישראל צובר תאוצה בשנים האחרונות דור קדמי

כלומר, לדידו של הרצל העיתון הקואופרטיבי נדרש כדי למנוע את הריכוזיות בעיתונות — שליטה של קומץ בעלי הון. הוא היה סבור שרעיונות חדשניים יגיעו כנראה מעיתונים עצמאיים קטנים יותר.

ואולי כל זה לא רלוונטי? הרי הרצל מדבר על העיתונות המודפסת ואנחנו בעידן הרשתות האינטרנט והרשתות החברתיות. ובכן, מדהים ככל שזה יישמע, הרצל ב–1902 כבר ראה לנגד עיניו את מהפכת התקשורת והציע מודל לעיתונות בעידן הפס הרחב: הוא קורא לו "עיתון שבעל־פה, עיתון־טלפון". והוא צופה: "ההכנסות של עיתון זה הן עצומות. המנויים משלמים בתחילה שקל אחד לחודש, והיו מקבלים בחזרה יותר מזה, הן לעיתון הזה הן הוצאות של הדפסה, נייר ומשלוח. אך העיר חיפה והחברה החדשה הטילו שעבוד על העסק. ואגב, הוא נתון לפיקוח מיוחד — במרכזו פקידים מטעם החברה החדשה ומשגיחים שלא ייעשו מעשים לא נאים ושלא ישדרו דברי שקר, ידיעות העשויות לעורר בהלה או ניבול פה באמצעות המכשיר".

הרצל מדבר על מודל של רגולציה על כלי תקשורת שיש להם רישיון או זיכיון מטעם המדינה. הוא מודע לכך שהתגובה המיידית של רבים מקוראיו תהיה פליאה. והוא כותב: "שעבוד? איך יכולות העיר או החברה החדשה שלכם... להטיל בפשטות שיעבוד על מפעל פרטי, ברגע שהוא מתחיל לשאת רווחים?" (אלטנוילנד, ספר שני).

והוא עונה: "זה מקרה מיוחד במינו. הן העיתון הטלפוני צריך להניח את הכבל שלו באיזה מקום שהוא. לנו מתחת לרחובותינו נקרות מיוחדות שנועדו לקלוט את כל החוטים והצינורות לגז, מים וביוב... המנהרה הזאת עוברת מתחת לכביש ויש לה חיבור לכל בית... וכשרוצים להנהיג שירות חדש, אין צורך לפרוץ את ציפוי הכביש לשם כך. אם תרצו תוכלו לראות בכך גם קו סמלי של כל מוסדתינו. הכרכים אשר הכרתם קמו כולם באקראי ובלתי תכנון. גז למאור, מים, ביבים וקווי חשמל חייבו מפעם לפעם לחזור ולפרוץ את הקרביים החולים של רחובותיהם. עם זאת לא יכלו לדעת לעולם באיזה מצב נתונים הקווים השונים, ובדרך כלל היו עומדים על כך לאחר נזק, לאחר התפוצצות. ואולם אנחנו כבר ידענו את צרכיהן של הערים המודרניות בשעה שתיכננו את שלנו ולכן סללנו את רחותבינו בתבונה ובנינו את הנקרות אלה באמצעם. זה היה יקר למדי, אלא שהרווחיות גדולה מאוד... בתוך (הנקרות) נמצאים בין השאר גם חוטיו של העיתון הטלפוני ועליו לשלם שכר שימוש ההולך וגדל עם גידול הכנסותיו. גם זה כמובן מביא אך תועלת לציבור" (אלטנוילנד, ספר שני).

מקס נורדאו © סופק על ידי TheMarker מקס נורדאו

כן, הרצל הבין לפני 120 שנה את הרעיון של מונופול טבעי בתשתית — שכדאי שתהיה תשתית אחת לכל השירותים. הוא סבר שעיתונות שנהנית מגישה לתשתית מונופוליסטית צריכה להיות בנויה כקואופרטיב, ולא נתונה בידי קומץ בעלי הון ונתון תחת רגולציה. לצדו של כלי התקשורת הזה יהיו עיתונים עצמאיים, בחזונו של הרצל, שיאתגרו את הרעיונות של המיינסטרים.

את הכוח המשחית על אילי ההון על העיתונות הכיר הרצל מקרוב. רז מזכיר שכאשר הרצל עבד בעיתון "נויא פרייא פרסה" פנו אליו תעשיינים והציעו לו לרכוש עיתון, משום שהעיתון המשפיע שבו הוא כתב נמנע מלכתוב על חשיבות תעלת דנובה־אודר למסחר באירופה. הסיבה: כסף שהעיתון קיבל מרוטשילד ומחברת הרכבות "נורדבהאן". הרצל הסכים להירתם להקמת העיתון החדש ככוח נגד לרוטשילדים ולחברת הרכבות.

זה היה חזונו של הרצל לעיתונות. ומה קרה בפועל ב"מדינת היהודים"? שני ערוצי הטלוויזיה המרכזיים בישראל, שקיבלו בתחילת דרכם זיכיון בלעדי מהמדינה — מה שביסס את מעמדם הדואופוליסטי, נמצאים כיום בידי קומץ בעלי הון, בדיוק מהסוג שהרצל הזהיר מפניו: הערוצים אמנם נתונים לרגולציה מהסוג שהרצל רצה לראות, הרשות השנייה, אבל רגולציה זאת היא חלשה ושבויה בידי בעלי ההון. הרצל לא היה מופתע מחולשת הרגולטור. הכוח העודף של בעלי ההון הוא הסיבה שבגללה רצה לראות חלקים תשתיתיים מהפעילות הכלכלית ב"חברה החדשה" מאורגנת כקואופרטיבים, או מולאמת.

פוליטיקאים - אלה שלא מעוניינים בתפקיד

חלק מהרעיונות של הרצל נראים רלוונטיים, חלקם נאיביים וחלקם מתוחכמים. אבל הקורא של רעיונותיו ישאל את עצמו: הרצל רואה תפקיד מרכזי למדינה ולרגולציה בחיים הכלכליים. האם הוא לא היה מודע לחולשה העיקרי של המודל הזה — נטייתם של הפוליטיקאים והפקידים לשרת את עצמם?

המודל שהרצל הציע לפני 120 שנה דומה לכלכלות הסוציאל־דמוקרטיות של צפון אירופה. כמובן שלהרצל ב–1902 לא היה לנגד עיניו את המודל הצפון־אירופי של היום: מדינות שבהן הממשלה מעורבת מאוד באספקת שירותים ציבוריים עם רמה נמוכה יחסית של שחיתות ציבורית.

אבל להרצל היו כמה רעיונות לגבי סוג הפוליטיקאים שאנחנו צריכים ב"חברה החדשה": "אצלנו אין הפוליטיקה בגדר עיסוק או מקצוע, לא לגברים ולא לנשים. מן הנגע הזה ידענו לרחוק. אנשים המנסים להתפרנס מדעותיהם המוצהרות, ולא מעבודתם, עד מהרה עומדים הבריות על טיבם, בזים להם ונוטלים מהם כל יכולת להזיק. בתי הדין פסקו כמה וכמה פעמים במשפטי עלבונות שהכינוי פוליטיקאי מקצועי הוא בחזקת גידוף. דומני שעובדה זאת מדברת בעד עצמה" (אלטנוילנד, ספר שני).

העלאת עצמותיו של הרצל לישראל, 1949. דמיין חברה אוטופית, אך השאיר לנו את העבודה הקשה דוד אלדן / לעמ © סופק על ידי TheMarker העלאת עצמותיו של הרצל לישראל, 1949. דמיין חברה אוטופית, אך השאיר לנו את העבודה הקשה דוד אלדן / לעמ

וכיצד אתם ממנים אנשים למשרות הציבוריות? "יש לנו משרות בשכר ומשרות של כבוד. משרות שבשכר בוחרים אנשים אך ורק לפי היכולת המקצועית של המועמדים. אנשי המפלגות, מכל סוג כלשהו, נתקלים מלכתחילה במשפט מוקדם בריא בצד הכל. פקידים פעילים בכלל אינם רשאים להשתתף בוויכוחים ציבוריים בכל צורה שהיא. לא כן באשר למשרות של כבוד. לגבי אלה יש לנו עיקרון פשוט: כל הקופץ בראש, מסלקים אותו בעדינות. אנחנו משתדלים לגלות את בעלי הזכויות אף במחבואי הענווה הסמויים ביותר. כי בכך רואים אנו ערובה לכך, שקהילה היקרה לנו לא תהיה טרף לשאפתנים" (אלטנוילנד, ספר שני).

וכאן כמובן טמונה אחת החולשות של האוטופיה שמשרטט הרצל ב-1902: הוא מדמיין חברה חדשה שבה רק אנשים שאינם רודפי שררה, כוח, פרסום וממון מתמנים לכל התפקידים הציבוריים הקריטיים, בחברה שבה תשתיות כלכליות מרכזיות נמצאות בידי המדינה. אך איך מייצרים חברה שבה האנשים האלה מגיעים לתפקידים ושורדים בהם? את זה גם חוזה מדינת היהודים לא ידע לתכנן ולדמיין, והשאיר לנו את המלאכה החשובה הזאת.

עוד מ-TheMarker

image beaconimage beaconimage beacon