אתה משתמש בגרסה ישנה יותר של הדפדפן. לחווית MSN הטובה ביותר, השתמש ב-גרסה נתמכת.

"אנחנו מגדלים ילדים 'מושלמים' - שלא לומדים לריב, להשלים או להיכשל"

סמל של TheMarker TheMarker 14/01/2022 רותם שטרקמן
צילום: אייל טואג © סופק על ידי TheMarker צילום: אייל טואג

פרופ' ענת ברונשטיין־קלומק, כמה ימים אחרי שנפגשנו לראיון כתבת לי "ראיתי עכשיו פרק ראשון של 'טיפול זוגי' בכאן — וצדקת".

כן, כי צדקת בהמלצה שלך, אני באמת צריכה להיפתח לזה כעוד דרך של הטיפול להגיע לציבור.

ומה דעתך? זה עובד?

בינתיים אין ממצאים, רק התרשמות מהפרק הראשון. דעתי היא שאפשר להיעזר בטלוויזיה להעביר מסרים ולהנגיש את העולם הטיפולי.

אני שומע "אבל"?

נכון, כי לא עברתי לצד השני. אני עדיין מוטרדת מכך שילדי בני הזוג צופים בזה.

וגם משפחה, חברים, קולגות בעבודה.

אכן, אך אלה מבוגרים.

נשמע ממך על הבעייתיות של הטיפול הפסיכולוגי ב"חתונה ממבט ראשון"?

אין מצב.

למה?

לא צפיתי מספיק. קיבלתי בעבר הצעות, ולא הסכמתי להשתתף. אני לא הייתי עושה את זה.

אבל חשיפת טיפול באופן הזה יכולה לסייע? זה יותר טוב או יותר רע?

לפעמים בטיפולים שאני עושה עולים תכנים מהתוכניות האלה, זה הצד החיובי. פתאום מטופלים רואים תהליכים מקבילים אצלם.

יכול להיות שזה מנרמל את הקשיים שלהם?

מצד שני, אם זה נכון שמשתמשים בטריקים ועושים מניפולציות בשביל רייטינג, אני נגד, נגד, נגד. בחיים לא הייתי נותנת למי מאוהביי להשתתף בתוכנית כזאת, אם היה סיכוי שזה יזיק לו.

בכלל, ענייני נפש נהיו להיט בתוכניות טלוויזיה.

אהבתי את יורם יובל ב"שיחת נפש", זה לא היה ממש טיפול, והוא נהג לומר זאת. רוני קובן מהמם בעיניי ב"פגישה". ריאליטי מפחיד אותי, כי ייתכן שיש בו מניפולציות.

מעבר לעבודה באוניברסיטה את גם מטפלת.

כן, אני לא מאמינה ברק ללמד. אני עובדת הרבה שנים כפסיכולוגית קלינית של ילדים ונוער, ועובדת גם עם מבוגרים בטיפול בדיכאון ובמניעת אובדנות. כיום זה רלוונטי במיוחד.

כי יש עלייה בלחצים?

כן. יש אי־ודאות בכל החזיתות: כלכלית, בריאותית, בינאישית. אפילו השמיים כמעט סגורים להתאווררות. אף אחד לא במיטבו. רק שקרן או אדם לא מודע יגיד שהכל לגמרי בסדר. הקורונה עשתה טוב לעולם המקצועי, כי הבינו שזאת לא קלישאה, שיש קשר בין גוף לנפש, זה לא רק רוחניקי. כמו שמטפלים בגוף, צריך להיות לגמרי ברור מה קורה בנפש — לילדים, להורים, לשכנים, לקרובים — בכל המעגלים. הבעיה היא שאין מספיק מטפלים בשירות הציבורי, והיום גם לא בפרטי. אנשים מפעילים קשרים. זה לא הגיוני, יש תורים ארוכים, יש עלייה במצוקה, הקליניקות מלאות.

צילום: NSimages / Getty Images/iStockph © סופק על ידי TheMarker צילום: NSimages / Getty Images/iStockph

רואים עליה בשיעורי האובדנות בשנתיים שחלפו?

עדיין אין נתונים, כי בישראל אנחנו תמיד בפיגור. מצד שני, יש כנראה עלייה בניסיונות להתאבד וצריך לדאוג שזה לא יימשך, כי אנשים צוברים מתחים. התאבדות היא סיבת המוות השנייה בישראל, אחרי תאונות דרכים. 400–500 איש מתאבדים בשנה. יותר צעירים מנסים להתאבד ממבוגרים. למיון של המרכז הרפואי שניידר מגיעים צעירים אחרי ניסיונות התאבדות.

ניסיון אמיתי או שהם רוצים לשדר מצוקה?

ממש פוגעים בעצמם מתוך כוונה למות. אנשים חושבים — הוא איבד את הפרנסה, אשתו זרקה אותו. זה לא נכון. אנחנו יודעים שזה לא ככה, תמיד יש עוד סיבות. התאבדות תמיד מורכבת.

"400–500 איש מתאבדים בשנה. יותר צעירים מנסים להתאבד ממבוגרים. למיון של המרכז הרפואי שניידר מגיעים צעירים אחרי ניסיונות התאבדות"

זה אומר שאי אפשר היה להציל אותו?

להפך, זה ניתן למניעה.

אחרי ניסיון התאבדות הוא מרגיש שאפילו להתאבד הוא לא מצליח?

אל תגיד "מצליח" כשמדובר בהתאבדות. אנחנו ממש שואלים אותם איך הם מרגישים אחרי הניסיון.

מה אומרים לילד שאומר שהוא רוצה למות?

שואלים אותו: "מה מטריד אותך, מה עובר עליך, יש סיכוי שאתה בדיכאון?". התפקיד שלנו הוא להבין מה זה דיכאון, מה זו אובדנות. אנשים חוששים לדבר על זה. גם בין בני זוג. קשה לדבר על דיכאון של קרובים, זה תחום שיש עליו סטיגמה. אנשים מגיבים לזה ברתיעה וחרדה, אבל מותר להרגיש עצוב ולא צריך להיבהל מהחלק האובדני.

אבל זה די מבהיל.

להרבה בני נוער יש מחשבות אובדניות, למשל כשבני זוג זורקים אותם. זה בסדר להרגיש שבא לי למות. רק לא להגיד למי שחושף את עצבונו "אתה כזה מהמם, אל תדבר שטויות, מה פתאום". זה מכבה אותו ברגע אחד, הוא כבר לא ידבר איתך.

צילום: ivansnap/Shutterstock © סופק על ידי TheMarker צילום: ivansnap/Shutterstock

לפעמים קשה לזהות דיכאון, כי הם לא אומרים כלום.

אצל ילדים זה אפילו לא חייב להתבטא בעצבות. לפעמים הם ממשיכים כרגיל, אבל אפשר לראות עצבנות, חוסר שקט, התנהגות לא רגילה. אצל מתבגרים הדרך היחידה היא לדבר איתם ישירות על דיכאון ואובדנות.

אבל אפשר להבין את החשש לדבר איתם.

נכון, כי מפחדים שזה "יכניס להם רעיונות לראש".

וזה לא?

לא, המחקר מזהה שלדבר על אובדנות זה בטוח. הבעיה היא שהרוב לא יודעים לדבר על זה ולא יודעים לזהות את זה. אם תגיד "אל תהיה אידיוט כמו הדוד שלך", זה גרוע, אבל אם תגיד "אני דואג לך, אני רואה שמשהו רע עובר עליך, אני לא רוצה שתפגע בעצמך" — הרוב ישתפו פעולה. גם אנשים אובדניים בשיא המצוקה שלהם רוצים לחיות. יצר החיים חזק מהכל, הם רק לא מאמינים שהם מסוגלים לצאת מזה, שהכאב הבלתי נסבל ייגמר.

"הורים רבים למתבגרים אומרים: זה התחיל לפני הרבה שנים. אני שואלת מה מנע מהם לבוא, והם עונים: חשבתי שאצל כולם זה ככה, שזה יעבור. ברגע שיש ספק שמשהו יוצא מגבול הנורמה — אל תהססו"

אולי אין להם כלים לצאת מזה?

אדם בריא צריך מיומנויות. אומרים לנו שצריך להתאמן ולשמור על תזונה, אז אותו הדבר בדיוק עם הנפש. ילד צריך לפתח ולשמר את שרירי הנפש.

איזה שרירים אנחנו צריכים לפתח?

איך להרגיע את עצמנו, איך לפתור בעיות, איך לתקשר ישיר ומדויק עם הסביבה, איך לריב נכון, איך להשלים אחרי ריב, לסלוח, להתנצל, להתפשר. מה זו בכלל מערכת יחסים. איך לגרום לכך שהמחשבות שלנו לא יהיו קיצוניות מדי. לדוגמה, גם אם היה לי איתך ראיון גרוע, זה לא אומר שנגמרה לי הקריירה, זה רק אומר שלא עבד לי הפעם.

מה את אומרת לעצמך כדי להירגע?

בסדר, קורה, אני לא יכולה להיות תמיד הכי טובה בעולם. אני נשואה באושר עם ילדים מהממים והורים מהממים, אבל גם לי יש מצבים שבהם אני מרגישה בודדה. לעומת זאת, מישהו אחר יגיד לעצמו: הכל גרוע, גם הראיון היה לא טוב, גם לא הולך לי בעבודה, וגם אשתי לא אוהבת אותי. זה מדרון חלקלק. צריך להיות להיות מודעים לכך שמותר להרגיש הכל. כל אחד מרגיש כישלון לפעמים, כולנו מרגישים את כל טווח הרגשות הכי מביכים שיש. זה יעבור. אבל חשוב להבהיר: דיכאון זה לא עצבות. בריאות נפשית זה גם להגיד "אני בודד ועצוב לפעמים".

אז תבהירי מהו דיכאון.

דיכאון הוא מחלה. יש תשעה תסמינים, שאם יש לך חמישה מהם, מאבחנים שזה דיכאון. היסטורית לא חשבו שיש דיכאון בקרב ילדים, כי לא שאלו אותם. אבל היום כבר ברור שיש דיכאון קליני אצל ילדים. פתאום בן השנה וחצי לא מפסיק לבכות, או בן ה–3 עצוב ורוצה להיות עם סבתא בשמים. אני רוצה שיטפלו בזה כשזה רק מתחיל, לא כשיש מחלה. חייבים להבין שדיכאון יכול להופיע בכל גיל, ש–15%–20% מהאוכלוסיה סובלת מזה.

צילום: Martha Irvine/אי־פי © סופק על ידי TheMarker צילום: Martha Irvine/אי־פי

האם אפשר להגיד שזמן באמת מרפא כאב?

זמן עושה הרבה, אבל זה לא מספיק, דרושה עבודה. דיכאון אחרי מוות של אדם קרוב זה נורמלי, אבל אם אחרי שנה ושנתיים או עשר אתה עדיין סובל מדיכאון, כמו שקורה לחלק מההורים השכולים, והאלמנים והאלמנות, זה דיכאון פתולוגי. אני מניחה שהזמן עושה את שלו אצל הרבה אנשים, אבל לא צריך לשבת ולחכות. למה לסבול? למה לא להתייעץ? אנשים חושבים שזה חייב להיות תהליך ארוך ויקר, אבל לפעמים שתיים־שלוש פגישות, או אפילו שיחת טלפון, יכולות לעזור.

קשה לבקש עזרה.

קשה. הורים לא מאפשרים מספיק לילדים שלהם לפתח את שרירי הנפש האלה, כי אנחנו חיים בדור שמגדל נסיכים ונסיכות, מושלמים ומושלמות.

כלומר?

הילדים לא לומדים להיכשל או לריב. הורים רואים ריב ואומרים לילד שלהם — אל תהיה חבר שלו. אבל מותר לריב עם חבר. בזוגיות לא רבים? הורות, חברות, זוגיות, אלה דברים מורכבים שיש בהם המון רגשות עוצמתיים. זה מסוג הדברים שאם לא מודעים אליהם לא מפתחים את היכולות, ואז נוצרות רבות מהפתולוגיות — וגם אובדנות. אדם אובדני לא נבדל מאחרים בגודל הכאב שהוא חש. העולם מלא משברים ואתגרים, והשאלה היא איך מתמודדים, כמה מהר מגיבים.

כולנו מתעצבנים לפעמים.

אני מחזיקה מעצמי אישה מודעת, בכל יום אני משפרת את המיומנויות שלי, עם בעלי, עם עובדים, חברים, שכנים, ילדים. אבל מספיק שמישהו יעצבן אותי, ויכול להיות שלא אצליח להרגיע את עצמי. כמו בכושר גופני: צריך כל הזמן לעבוד על זה.

סיזיפוס.

למה להיות שלילי? החדשות הטובות הן שיש טיפולים מעולים.

למה?

הטיפולים כיום ממוקצעים וממוקדים יותר. זה לא נכון לחפש סתם פסיכולוג ילדים, צריך למצוא מומחה למה שיש לילד. הבעיה היא שאנשים לא תמיד יודעים להתנהל מול זה, לא מה יודעים לעשות ובטח לא איזה טיפול לחפש. אם נערוך סקר נגלה שהרבה חושבים שטיפול זה עניין ארוך ועמוק, אבל יש המון סוגים של טיפולים, ואנחנו רוצים שהציבור יידע מה קיים ולמה לפנות בכל מצב, וגם שיהיו אנשי מקצוע עם ארנסל כלים גדול יותר. הרוב מכירים טיפול דינמי או CBT.

דינמי הוא הטיפול שמגיעים בו גם לילדות.

אני לא נגד טיפול דינמי, זה טיפול מעולה, מסע של שבועות או חודשים ואפילו שנים. יש כאלה שזה נכון להם. אני בוגרת טיפול כזה, ואני גם מטפלת הרבה שנים ככה, אבל הוא נכון לנתח מסוים באוכלוסייה.

צילום: BlurryMe / Shutterstock.com © סופק על ידי TheMarker צילום: BlurryMe / Shutterstock.com

ו–CBT?

טיפול מבוסס קוגניציות, רגשות והתנהגויות. זה טיפול ממוקד וקצר מועד, שנועד לעבוד על הפחתה סימפטומטית — מה אני מרגיש ואיך אני מתנהג. נניח שקמתי בבאסה, ואני לא אתפקד כמו שצריך בעבודה, והמחשבות והרגשות יהיו עצובים יותר, רק רוצה לגמור את היום הזה. בין זה לזה יש המון טיפולים, כל מיני גישות שלא עשו עדיין עלייה לישראל.

"נניח שמגיע אלי הורה עם מתבגר. יש התחלה של שיפור? תעבדו לבד, ותבואו בחזרה אם צריך. יש אוכלוסייה כרונית שצריכה טיפול עד המוות, אבל יש אוכלוסייה שלא צריכה אותי כפסיכולוגית קלינית"

אילו התמחויות יש למשל?

יש פסיכולוג שמהבוקר עד הערב רואה נשים שפיתחו הפרעת אכילה. אם מישהו בדיכאון, כדאי שילך למישהו שזה מה שהוא עושה. בפסיכולוגיה יש ידע, ניסיון ומחקר נצבר ותתי־תחומים. אני לא רוצה שכולם ילכו לכולם. יהיו כאלה שמומחים בכמה תחומים, אבל חשוב שפסיכולוגים קלינים ידברו בכמה שפות.

אילו שפות את מדברת?

אותי לימדו שפה אחת באוניברסיטה, רק דינמית. נסעתי לארה"ב כדי ללמוד שפות אחרות. היום אני מצליחה לדבר שלוש שפות, אבל יש הרבה יותר.

מה דעתך על טיפולים בכתב, או באפליקציות?

זה יכול יעזור, למה לא? נכון, יש דברים סתמיים, אבל יש גם אפליקציות מעולות. תבחר מה שעובד לך.

טוק ספייס היא חברה שהצליחה עם זה בארה"ב.

נכון. אורן ורוני פרנק הקימו טיפול פסיכולוגי באמצעות התכתבות. אני כותבת איתם מאמר שבו אנחנו מנסים לבדוק אם אפשר לזהות אובדנות בטקסטים האלה. הרבה פסיכולוגים חוששים ומפחדים מזה, וזאת דוגמה לשמרנות בתחום הקליני. חוששים שזה יהפוך את המפגש הפרונטלי למיותר, שזה לא אמיתי, שלא נצליח להיכנס לרובדים עמוקים. אני אומרת — אל חשש. העולם עבר להתכתבות, בואו נעדכן גם את הטיפולים. אם אתה יושב בעבודה ופתאום מתלבט במשהו ותהיה לך אפשרות להתייעץ עם איש מקצוע, למה לא? מי אמר שתמיד צריך 50 דקות בחדר סגור?

מתוך אתר טוקספייס צילום: Gil Margolin © סופק על ידי TheMarker מתוך אתר טוקספייס צילום: Gil Margolin

אתם אמרתם.

אני לא מייצגת את העולם הפסיכולוגי הקליני השמרן והמיושן. בארה"ב כבר התקדמו, בישראל אנחנו עדיין בפיגור. אבל יש המון יזמות וסטארט־אפים, ובריאות הנפש מתחילה לצאת לקדמת הבמה. בעבר כתבתי מאמר על העתיד הפסיכולוגי באונליין וקיבלתי קטילות, ואז הגיעה הקורונה וכולם ראו שזה עובד. הכי טוב שתהיה אפשרות של גם וגם, טיפול היברידי. אולי המטופל נכה וקשה לו להגיע, אולי הוא גר בפריפריה. יש גם ענייני זמן ותקציב, אז למה שלא נוזיל עלויות. בואו נעשה מדרג.

אנשים נוסעים פעם ברכבת ופעם במונית.

בדיוק. ככל שנסתגל מהר, כל ההתנגדויות יתפוגגו. זה עולם הילדים והנוער. ההורים מפחדים מטכנולוגיה, יש כאלה שמנסים לתת טלפונים טיפשים לילדים.

לא נכחיש שיש גם בעיה בהיצמדות למסכים.

יש גם משהו מקסים בזה. הילדים מתקשרים ביניהם, כשאנחנו ישבנו על קו בזק. רשתות חברתיות הן לא דבר רע, רק צריך להקפיד על מינון, כמות ואיכות. יש היסטריה. אני עובדת הרבה עם מוקד 105 שנותן מענה לפגיעות, לאלימות ולפשיעה נגד ילדים ונוער במרחב המקוון. שם, אפילו במקרים הקיצוניים, רואים שילדים עוזרים זה לזה. אם מישהו בסיכון הוא עשוי להתמכר ולהיגרר, אבל אם הכל בסדר והוא מתפקד, יש לו חברים והוא מסתדר בלימודים, ופוגש ויוצא, אז שיהיה גם שם. יש לי הורים בני 80 עוד מעט, והשבוע הבת הצעירה שלי שלחה לי סרטון טיקטוק שלה רוקדת איתם בסלון שלהם.

התרגשת?

איתי הם לא רקדו, שני הפולנים האלה.

את מציעה להורים שחוששים מהעצבות של הילדים לבדוק את הטלפונים שלהם?

אני לא מאמינה בריגול, אלא בתקשורת עם ילדים, לא ממקום חודרני אלא ממקום של שמירה עליהם. הבת שלי יודעת שכשהיתה צעירה דגמתי פה ושם את הטלפון שלה כדי לראות שהיא באזור בטוח, והיום אני יודעת שאני יכולה לסמוך עליה, כי היא תראה לי אם יש משהו שנראה לה חריג. צריך לייצר עם הילדים תקשורת פתוחה, כדי שלא נצטרך לבלוש אחריהם.

צילום: simona pilolla 2 / Shutterstock. © סופק על ידי TheMarker צילום: simona pilolla 2 / Shutterstock.

אבל זה מותאם גיל: כשהיא היתה צעירה יותר, הייתי אומרת לה — אם את אומרת את הדבר הזה, אז את מצטרפת לירידה על הילד הזה. זה כמו שאני לא מחכה באוטו לראות מה הם עושים מחוץ לקולנוע, אבל אני כן רוצה לדעת לאיזה סרט הם הלכו, מי לוקח ומי מחזיר, ומה עושים אחרי שהוא מסתיים. צריך להכשיר פסיכולוגים כך שזו תהיה חלק מהשפה שלהם, שהגמישות והטכנולוגיה לא יפחידו אותם. הטכנולוגיה מעניינת, עדכנית ותורמת למטופלים שלי. בטיפול אני שואלת ילדים מה הם עושים, אני רוצה לראות את הודעות הוואטסאפ שלהם, ורק מהמבנה שלהן אני רואה עולם ומלואו.

תני עוד דוגמה לשפה שלא מוכרת פה.

הטיפול הבינאישי. כולנו חיות חברתיות וכולנו חייבים את הסביבה החברתית — זוגיות, משפחה, חברות, קהילה. הטיפול הבינאישי אומר: בואו נתמקד בזה, שיהיה לאנשים יותר טוב. זה טיפול מאוד יעיל לדיכאון. לא מכירים אותו מספיק, אף שהוא קיים עשרות שנים בעולם. כמו שה–CBT נכנס לארץ באיחור, עכשיו הטיפול הבינאישי נכנס לאט לאט, ואנשים מתחילים ללמוד ולחקור.

גם בין הפסיכולוגים יש ויכוחים על טיב השיטות.

אני מאמינה שצריך לטפל וללמד רק שיטות שהוכח מחקרית שהן יעילות, כמו שלא נלך לרופא שאומר — נדמה לי שזה עובד. מה שחשוב הוא להכשיר אנשי מקצוע בגישות נוספות, וכמובן להנגיש את זה לציבור, כי לוקח לאנשים זמן עד שהם פונים.

הם לא ממהרים לפנות?

רבים מההורים למתבגרים שאני פוגשת אומרים: זה התחיל לפני הרבה שנים. אני שואלת מה מנע מהם לבוא, והם עונים: חשבתי שאצל כולם זה ככה, שזה יעבור, שהוא רק מתבגר. צריך ידע והבנה שברגע שיש ספק שמשהו יוצא מגבול הנורמה, כמותית או איכותית, במצב רוח, בתפקוד, ביחסים עם הסביבה — אל תהססו. בישראל מחכים. לא כולם מאמינים בטיפולים.

יכול להיות שלפעמים הם לא מאמינים בצדק?

כן, וזו הביקורת שלי על המקצוע: אנחנו לא בודקים מספיק את עצמנו, לא מספיק פרקטיים, יש יותר מדי טיפולים שנמשכים יותר מדי זמן. אני מאמינה בטיפול, אבל האם הוא יכול להיות טוב יותר? חד־משמעית כן. במרפאה מאבחנים כמו בעולם הרפואה. לא מיד מתחילים לטפל. צריך לתת לאנשים לבחור בין טיפול קצר, בינוני או ארוך ובין כמה סוגי טיפולים. שיאפשרו גישות שונות, שיחשבו מה יעבוד.

מה הפסיכולוג צריך להגיד אחרי האבחון?

להסביר את האבחנה. למשל: פנית אלי בגלל חרדה, אני עובד בגישה הזאת והזאת, אבל יש עוד גישה, אולי היא יותר מתאימה לך, מה אתה מעדיף? כיום יש הצפה בביקוש, בין היתר מכיוון שפסיכולוגים לא יודעים לעבוד יותר קצר וממוקד. זה היה משחרר מטופלים, ואולי מקצר תורים.

צילום: Motortion Films/Shutterstock.com © סופק על ידי TheMarker צילום: Motortion Films/Shutterstock.com

טיפול מוצלח לא נמדד באורך, אלא בחוויה ובתוצאה. אם המטופל מרגיש שעזרתי לו, גם אם הוא לא סיים ואפילו אם הוא רק התחיל תהליך, והוא יכול להמשיך לבד בחוץ, זה בסדר. אני לא רוצה שהוא יהיה תלוי בי. נניח שמגיע אלי הורה עם מתבגר. התחלנו תהליך, השפה השתנתה, יש התחלה של שיפור? צאו, תעבדו לבד, בואו בחזרה אם צריך. יש אוכלוסייה כרונית שצריכה טיפול עד המוות, אבל יש אוכלוסייה שלא צריכה אותי כפסיכולוגית קלינית. צריך להוציא את הטיפולים גם לאנשי מקצוע אחרים.

כלומר?

אני רואה אנשים עם חרדה קלה, דיכאון קל, חבל. פסיכולוג חינוכי או עובד סוציאלי יכול לעזור להם. אני כקלינאית אטפל במקרים הקשים. כמו שברפואה לא על כל דבר אתה הולך למומחה. עם שפעת הולכים לרופא משפחה, ואם זה מסתבך מוצאים מומחים, עד שמגיעים לניתוח מוח בחו"ל. חשוב שיהיה רצף טיפולי גם כאן, זה יעזור גם במניעת אובדנות. זה כבר עוזר.

מה הכוונה?

המערכת עשתה דברים יפים בעשור אחרון, ויש במה להיות גאים. בעבר מיד היו מפנים ילד לפסיכאטר, לבריאות הנפש, היום מערכת החינוך — אחרי הרבה הכשרות של יועצים ופסיכולוגים חינוכיים — מטפלת במקרים הקלים אצלה. מתייעצים, עושים הערכה ראשונית, ואם הילד יכול — הוא נשאר בטיפול של מערכת החינוך.

לקח לנו שנים להגיע לכך שמשרדי החינוך והבריאות ידברו ביניהם, ונוצר מדרג שאם ילד אותר וזה אפשרי, הוא מטופל בשירות פסיכולוגי־חינוכי, ואם המצב חמור יותר, הוא מועבר למערכת הבריאות. צריך לומר שאפו לממשלה החדשה: זה ימות המשיח מה ששר הבריאות ניצן הורוביץ ושרת החינוך יפעת שאשא ביטון עושים ואומרים. הביקור הראשון של הורוביץ כשר הבריאות היה בבית החולים לבריאות הנפש אברבנאל, והם השתתפו בוועידת החוסן הנפשי שאירגנה ההסתדרות הרפואית, בנוגע להשלכות הסגרים ותקופת הקורונה על בני הנוער.

הם הגדילו תקציבים?

בעבר בתחום ההתאבדויות היה לנו אפס תקציב, והיום ממש מזמינים אותנו להרחיב. אני עובדת עם בתי חולים כמו שלוותה, ויש שינוי משמח. יש עוד הרבה עבודה, אבל בסך הכל יש תחושה שהרבה יותר משקיעים בזה ומבינים.

צילום: אילן ספרא © סופק על ידי TheMarker צילום: אילן ספרא

יש היום תחושה שכולם מטפלים, יש קואוצ'רים ומנטורים וכל אחד הוא מומחה למשהו.

יש מלא קואוצ'רים, מיליון מומחים, השוק רווי ופרוץ בתחומים האלה. אני לא מכירה מספיק את הרגולציה, אבל צריך להיות זהירים. אני לא פוסלת פרופסיות ובעלי מקצוע או תוכני לימוד, כי יש כאלה שיודעים לעזור. הבעיה היא שלחלקם אין ידע על פתולוגיה.

כלומר?

לפעמים הם יכולים להיות בטוחים שהם עובדים עם מצוקה כלשהי, וזה בעצם דיכאון או הפרעת אכילה. קואוצ'ר לא מספיק זהיר לא יפנה לטיפול נפשי, ואז זה בעייתי מאוד. בעולם יש מקום לכולם. הקואוצ'רים יעבדו עם אוכלוסייה בריאה. אני בכיף אלך לקואוצ'ר שיעשה איתי עץ החלטות ויעזור לי להתמודד עם בעיה כלשהי, ניהול זמן או משהו אחר, אבל אם יש לי דיכאון ואובדנות — זה לא המקום. אבל בגלל השיווק שלהם ובגלל עוד דברים, אנשים נוטים ללכת אליהם. אני מפרגנת לכל פרופסיה שהוכיחה את עצמה ושיש בה צורך מקצועי.

עוד מ-TheMarker

image beaconimage beaconimage beacon