אתה משתמש בגרסה ישנה יותר של הדפדפן. לחווית MSN הטובה ביותר, השתמש ב-גרסה נתמכת.

הילדה עם הסרטים הוורודים ממחנה הכפייה הפכה לדוגמנית: "תמיד שאפתי לשדר יופי"

סמל של לאשה לאשה 07/04/2021 דפנה ארד

גם כשרגליה הקטנות קפאו ולא היה מה לאכול, הקפידה אמה לעטר בסרטים את השיער של ילדתה היפה, שבארץ הפכה לדוגמנית מפורסמת. רק עכשיו, בגיל 83, החליטה ליביה נובי־קסלר לספר לראשונה על הגיהינום של טרנסניסטריה ועל הבחירה בצד היפה והאופטימי של החיים

"כשאני מגיעה לסדנת הציירים של 'צבע בטבע', כולם אומרים 'הנה הדוגמנית', למרות שאני כבר כמעט בת 83. אני לא אוהבת סטריאוטיפים, בטח לא את זה של הדוגמנית, כי אני לא אחת שמציגה לראווה את התחת ואת הסיליקון. אבל האם הייתי רוצה שיגידו, 'הנה הגיעה ניצולת השואה'? לא. אין לי שום רצון למרר את החיים של אלה שלא חטאו ולא פשעו בכלום. עד היום יש שני סוגים של אנשים שחזרו משם: כאלה שלא הפסיקו לדבר על זה - 'הנה אוכלים עוגה, בשואה לא היו עוגות', 'הנה חם עכשיו, שם היה לי קר' - וכאלה שבכלל לא. אני, מיום שחזרתי מ'שם', בחרתי לא לספר. תמיד שאפתי לשדר יופי".

שורדי השואה הולכים ומתמעטים. נדיר לשמוע היום עדות חדשה מהתופת, כזו שעדיין לא סופרה. נדיר במיוחד לשמוע את דבריה של ליביה נובי־קסלר, אישה מיוחדת, אנרגטית, בוהמיינית, מצחיקה. זו הסיבה שפעילי "זיכרון בסלון" ביקשו שוב ושוב שתבוא ותספר על חייה. השנה היא נעתרה. בערב יום השואה היא תשמיע לראשונה את עדותה מול קהל של עולים ותיקים בסלון בנווה צדק.

"יש שני סוגים של אנשים שחזרו משם: כאלה שלא הפסיקו לדבר על זה - 'הנה אוכלים עוגה, בשואה לא היו עוגות', 'הנה חם עכשיו, שם היה לי קר' - וכאלה שבכלל לא. אני, מיום שחזרתי מ'שם', בחרתי לא לספר"

היא נולדה בשם ליביה נובי בבוצ'ום, כפר קטנטן בטרנסילבניה, ב־21 אפריל 1938. אמה הייתה עקרת בית ואביה אגרונום, "ושניהם היו יפים מאוד, גבוהים, עם שיער שחור חלק ועיניים כחולות". היו לה שני אחים גדולים, מינדל ואוצ'יקה.

על רקע האנטישמיות הגואה ברומניה החליטו הוריה לעבור עם בתם הקטנה לבוקרשט, וכך ניצלו חייהם. "את כל המשפחה שנשארה בטרנסילבניה שלחו לאושוויץ, ואף אחד לא חזר משם. מאחי נותרה לי רק מזכרת אחת, מכתב שהוא כתב לנו: 'הורים יקרים וליליקה אהובה, אני בפסח חוזר הביתה, שמרו על הקטנה. אוצ'יקה'". 

בת ארבע, הוגלתה עם הוריה לאזור טרנסניסטריה שבאוקראינה הכבושה, שם הופקרו היהודים למותם בכפור, רעב, ירי וחולי. על פי הערכות ההיסטוריונים, בטרנסניסטריה נספו קרוב ל־400 אלף יהודים. 

"העלו אותנו על רכבות, בקרונות של בהמות, עמדנו אחד על השני, עשרות אנשים דחוסים, בלי שירותים, בלי אוכל, בלי בגדים או תרופות. לא אמרו לנו לאן לוקחים אותנו, כמו שליהודים אחרים לא אמרו כשלקחו אותם לאושוויץ. הובילו אותנו בין בוגדנובקה, גולטה וסרפקה, אפילו לא הקימו עבורנו מחנות או גדרות, פשוט דחפו אותנו לאורוות כמו עדר. 

"היינו קבוצה של 284 יהודים מבוקרשט, ובתוכה נערה בשם סוניה פלטי, שהייתה גדולה ממני בעשר שנים. היא נותרה בחיים וכתבה ספרים בגרמנית וברומנית על התקופה הזו. למשל, הספר 'אל מעבר לדנייסטר' (הוצאת ספריית פועלים) שבו הזכירה גם אותנו. היא כתבה שאמא שלי החזיקה אותי כל הזמן על הידיים כדי שהרגליים שלי לא ייגעו בשלג, שכולם שיחקו איתי ושאף פעם לא בכיתי. אני זוכרת את זה אחרת - שהיו לי הרבה סיבות לבכות, שקפאו לי הרגליים, שהיה קר ומפחיד, ושראיתי דברים קשים כמו יהודים שציוו עליהם לחפור בורות באדמה ואז השומרים דחפו אותם לקברים שהם כרו לעצמם". 

"אחרי מותה של סוניה ב־2015 הרגשתי שלא יהיה מי שידבר על התקופה ההיא, אז לקחתי את זה על עצמי. נתתי עדות ל'יד ושם' ולחיילי צה"ל, וכתבתי את כל הזיכרונות שלי, שיצאו לאור השנה לרגל יום השואה. לספר, שכתבתי ברומנית, קראתי 'טרנסניסטריה  - תני לי לשכוח אותך'".

איך נראו חיי היומיום שם? 

"הייתי בטרנסניסטריה מגיל ארבע עד חמש וחצי, ואני זוכרת דברים מסוימים ולא מסתמכת על דברים שקראתי. ההורים שלי עבדו מבוקר עד לילה בעבודות כפייה, ואנחנו ישנו בצריפים רעועים ששימשו כאורוות, עם גגות שקועים בשלג. אני ממש זוכרת איך אנשים דפקו בדלתות כדי להיכנס, אבל לא פתחו להם כי כבר לא היה מקום בצריפים, ולמחרת בבוקר מצאו אותם מתים בשלג. כל רגע מישהו היה נופל ומת, בלי קבר, בלי הספד, ואני זוכרת שהפריע לי שגם בלי פרחים.

"אני זוכרת שכשלקחו אותנו מהבית בבוקרשט היו לי בשיער שני סרטים ורודים. הם התלכלכו עם הזמן, אבל אמא הייתה רוחצת ומשפשפת אותם בשלג וכורכת מחדש על השיער שלי"

"אני זוכרת שכשלקחו אותנו מהבית בבוקרשט היו לי בשיער שני סרטים ורודים. הם התלכלכו עם הזמן, אבל אמא הייתה רוחצת ומשפשפת אותם בשלג, מגלגלת על האצבעות ומייבשת על החזה שלה, מתחת לבגדים, וכורכת מחדש על השיער שלי. תארי לך ילדה קטנה בלי נעליים, רק עם נייר שאמא מצאה כדי לעטוף לה את הרגליים, ושני סרטים ורודים בשיער. לכולם גזזו את השיער בגלל הכינים, ורק לי לא. זה היה האור של אמא. היה לה חשוב לשמור לי על היופי, על השיער, על השפיות".

נראיתי כמו אספרגוס לבן

הם שרדו את המלחמה ושבו הביתה, "אבל אבא חלה בשחפת, לא היה יכול עוד לעבוד, נכנס ויצא מבתי חולים וירק דם עד שמת בשנת 1967. לי קפאו האצבעות ברגליים, וטופלתי בקלציום ובשמן דגים, שעד היום אני זוכרת את טעמו. אמא יצאה חזקה פיזית, אבל עם טראומות. היא כל הזמן הייתה אומרת, 'הילדה הייתה בטרנסניסטריה, אז תשמרו עליה', או 'תאכלי, תאכלי, היית בטרנסניסטריה', ואני שנאתי לשמוע את זה, רציתי לשכוח. אמא גוננה עליי כאילו הייתי ואזה מפורצלן כי הייתי הבת היחידה שנשארה לה".

את יודעת מה עלה בגורלם של שאר בני משפחתך?

"לא. כילדה, כשהייתי שואלת את אמא מה קרה לאח שלי, לאחותי, לדוד שנשלח לבודפשט ללמוד רפואה, היא הייתה רצה למדרגות וצורחת, 'אני מתאבדת! אני מתאבדת!', אז הפסקתי לשאול, ועד היום אני לא יודעת אפילו איך קראו לסבא ולסבתא שלי".

"כילדה, כשהייתי שואלת את אמא מה קרה לאחי לאחותי, לדודי, היא הייתה רצה למדרגות וצורחת, 'אני מתאבדת! אני מתאבדת!', אז הפסקתי לשאול, ועד היום אני לא יודעת אפילו איך קראו לסבא ולסבתא שלי"

המשפחה עלתה ארצה כשהייתה בת 12. "היינו ציונים שרופים. שלוש שנים המתנו לעלייה ארצה, ואני ישנתי על ארגז שארזנו לקראת העלייה, בתקווה שכבר ניסע. רצינו לבנות את ארץ ישראל".

איך התקבלת כאן?

"כשהגעתי לישראל נראיתי כמו 'שפרגל', אספרגוס לבן. ילדה טובה, ביישנית, חיוורת עד שקופה, גבוהה, רזה, בשמלת מלמלה. ילדה תמימה וגלותית עם כל הקומפלקסים של השואה, שכל היום דוחפים לה שמן דגים, מחדירים לה פחדים ושומרים עליה מכל משמר. 

"בהתחלה היינו שבועיים בצריפים בעתלית, ואחר כך התיישבנו במעברה בעכו. מבחינתי, זה היה כמו מחנה קיץ ארוך של התנועה. כולם היו מבואסים, ואני מאוד נהניתי, אבל הייתי שונה מאחרים. בהתחלה עוד ניסיתי לאכול חומוס בסכין ומזלג, וכמובן קמתי ובירכתי את המורה כשהוא נכנס לכיתה, אבל כולם כל כך צחקו עליי, שהפסקתי עם זה. תוך שנה בנים התחילו להתאהב בי, כולל המורה להתעמלות והמורה לאנגלית".

מתי התחילה קריירת הדוגמנות שלך?

"כבר במעברה התנסיתי בדוגמנות. הייתה שם תופרת שקנתה בדים פרחוניים והכינה מהם פיג'מות, ואני הייתי מדגמנת לה אותם. בגיל 15 התחלתי לפרוח ולא הייתי מודעת לעצמי בכלל. הייתי ועודני ביישנית, ועד היום אני לא חושבת שאני יפה או שהייתי יפה. אבל יום אחד עברתי ברחוב בעכו וצלם ביקש לצלם אותי. אחרי שהצטלמתי, הוא הציב תמונה ענקית שלי בכניסה לסטודיו שלו, וכך כולם הכירו אותי. ואני? אני הייתי מקטרת לאמא למה אין לי עור שחום ולמה אני כל כך גבוהה שמושיבים אותי בספסל האחרון בבית הספר. 

ליביה נובי-קסלר © צילום: רפרודוקציה מתוך האלבום הפרטי ליביה נובי-קסלר

"בגיל 15 וחצי אמא שלחה אותי להתמודד בתחרות היופי 'מיס עולי רומניה'. רשמו מועמדות רק מגיל 16, אבל אמא לחצה עליהם לקבל אותי, ובסוף גם ניצחתי. הופעתי על שערים של שישה או שבעה עיתונים, וכולם בעכו אמרו 'ראיתם את חנה?'. הם לא רצו לקרוא לי ליביה, כי זה שם מ'שם', אבל אני התעקשתי ששמי ליביה נובי. שם כל כך יפה".

"הופעתי על שערים של שישה־שבעה עיתונים, וכולם בעכו אמרו, 'ראיתם את חנה?'. הם לא רצו לקרוא לי ליביה, כי זה שם מ'שם', אבל אני התעקשתי ששמי ליביה נובי. שם כל כך יפה"

את בעלה הראשון, ראובן צליק, הכירה בתיאטרון. "הייתי בת 16, והוא היה מנהל במה ב'דו־רה־מי', כפליים הגיל שלי. חשבתי שהוא יהיה כמו אחי הגדול, שהוא ישמור עליי, והתברר שאני צריכה לשמור עליו. 

"הוא היה החתיך של תל־אביב, מאצ'ו מבחוץ וביצה רכה מבפנים. קראו לו 'בדחן הבוהמה'. הוא היה קליל וכיפי, עשה מיליון דברים, שתה הרבה וויסקי, עישן הרבה סיגריות ומת בשנת 1987 מסרטן הריאות, במקביל לחבר שלו שייקה אופיר. היינו חברים של רחבעם זאבי, אייבי נתן, אלי פפושדו ומלכהל'ה רוזנבלט, אבנר גדסי, שמוליק קראוס, ג'וזי כץ, אריק איינשטיין, אורי זוהר, אסי דיין ואילנה רובינא. הוא היה כזה קליל, שלפעמים הזמין את כולם בבר לשתות על חשבונו ולמחרת לא היה לי מה לאכול".

ליביה נובי-קסלר © צילום: רפרודוקציה מתוך האלבום הפרטי ליביה נובי-קסלר

אוזה ושבי עשו אצלנו חזרות

את הדרך למסלול סללה עבורה ‌גברת‌ ‌אלזה אופרי‌כט, מארגנת תצוגות ידועה. "הייתה בת 17, היא קראה לי אליה, נתנה לי ז'קט מהארון שלה ומטרייה, הניחה לי כובע על הראש, ביקשה שאסתובב בחדר ואמרה: '‌את תהיי הדוגמנית הכי טובה בעולם'. לא‌ ממש ידעתי‌ ‌מה‌ ‌זה‌ ‌דוגמנות,‌ אז היא ‌הזמינה אותי לראות תצוגת אופנה ברמת אביב, ואני נפלתי מהישבן כי היו שם כאלה יפהפיות. 

"היא שלחה אותי לסלון היופי של אנטה, ששם הסתפרו כל מלכות היופי של ישראל, ואנטה אמרה לי שהיא תעשה ממני הדי למאר (שחקנית עבר נודעת, ד.א), ויומיים אחרי זה היא שלחה אותי לצעוד על המסלול. ברגע שאלזה שמעה‌ ‌מחיאות‌ ‌כפיים,‌ היא לקחה בגד מהדוגמניות גילה גולן וסוניה אברמוביץ' והלבישה עליי כדי שאצא לסיבוב נוסף, ושתיהן רצו להרוג אותי, הפישרית שלא יודעת כלום מהחיים שלה. 

ליביה נובי-קסלר כדוגמנית ועל שער לאשה © צילום: מתוך קמפיין גוטקס, רפרודוקציה מתוך האלבום הפרטי ליביה נובי-קסלר כדוגמנית ועל שער לאשה

"המשכתי להופיע בתצוגות של בתי אופנה נחשבים כמו גוטקס, סטפן בראון, זקס מודל, משכית והמשביר, שעדיין יצרו בארץ, אבל עזבתי הכל בשביל בעלי. הוא גם ביקש ממני לוותר על הגיוס. התחתנו כשהייתי בת 18, ושנה אחר כך עברנו לבאר־שבע בעקבות העבודה שלו. בגיל 20 ילדתי את שרון, שממנו יש לי היום שלושה נכדים שגרים באמריקה".

"כשהייתי עוברת ליד בתי הקפה 'כסית' ו'רוול' כל הגברים היו  נועצים בי עיניים וצועקים לי. זה נורא הגעיל אותי"

בגיל 22 היא התגרשה ושבה לבית הוריה בעכו עם בנה בן השנתיים. "שלושה ימים הייתי בהלם ואכזבה מהגירושים, וביום השלישי התאוששתי, קמתי על הרגליים, עדכנתי את גברת אופריכט שהתגרשתי, והיא החזירה אותי לאופנה. היא כתבה בשבילי מכתב המלצה למנהל בית החרושת לסריגים 'אילנית' ביד אליהו, והתקבלתי כדוגמנית הבית. עשיתי גם פרסומות ליהלומים, מעילי פרווה, מקררי אמקור ולתנובה. לפני 60 שנה התראיינתי על עבודתי לעיתונאית ברוריה אבידן מ'לאשה' ולכבוד זה אפילו קיבלתי שער.

"מהכסף שהרווחתי קניתי דירה בפינת הרחובות בן יהודה וארלוזורוב בתל־אביב, וכשהייתי עוברת ליד בתי הקפה 'כסית' ו'רוול', כל הגברים היו  נועצים בי עיניים וצועקים לי. זה נורא הגעיל אותי, כי אני הייתי ילדה טובה בוצ'ום".

במאי 1968 נישאה לאנדי קסלר, סופר, מחזאי ותסריטאי נודע ברומניה, שהגיע לארץ לרגל העלאת מחזה שלו. ליביה הייתה אז בת 30, גרושה ואם לילד בן עשר. אחרי החתונה הם טסו ללוס אנג'לס. היא למדה עיצוב אופנה ב"לוס אנג'לס טכניקל קולג'", זכתה בפרס נחשב והמשיכה לדגמן.

"כשהלכתי על המסלול בשמלה ורודה, שאלתי את עצמי אם מוחאים לי כפיים כי אני ישראלית, כי אני ליביה, או כי אני לובשת ורוד, אותו ורוד של הסרטים שהיו לי בטרנסניסטריה"

"לא היה לי סוכן ולא כלום. פשוט לקחתי דפי זהב והרמתי טלפונים לבתי חרושת לאופנה. הצגתי את עצמי כדוגמנית שהגיעה מישראל, וכשהתקבלתי - התמקחתי על השכר. הרווחתי 4,000 דולר לחודש, סכום גבוה לאותה תקופה. זה היה אחרי מלחמת ששת הימים והייתה אהדה אדירה לישראל. כשהלכתי על המסלול בשמלה ורודה, על השטיח הכי רך בעולם, שאלתי את עצמי אם מוחאים לי כפיים כי אני ישראלית, כי אני ליביה, או כי אני לובשת ורוד, אותו ורוד של הסרטים הוורודים שהיו לי בטרנסניסטריה".

בחיפוש אחר המקום הנכון לגור בו ולמצוא פרנסה הם עברו גם בגרמניה, הונולולו, מיאמי ואטלנטה - מסע של 20 שנה שהסתיים בתל־אביב, שבה הם גרים עד היום. לאורך השנים חיבר אנדי עשרות ספרים וכתב תסריטים ל"פרפר נחמד", "בלי סודות" ו"רחוב סומסום" ("עוזי חיטמן היה בא אלינו הביתה עם כל הבובות, ואוזה ושבי עשו אצלנו חזרות"), וליביה ציירה ועסקה באופנה בבתי מלאכה ובבוטיקים נחשבים. בתם המשותפת, דנה קסלר, היא עיתונאית ואם לשני בנים.

ליביה נובי-קסלר על "עולם האשה" © צילום: רפרודוקציה מתוך האלבום הפרטי ליביה נובי-קסלר על "עולם האשה"

"בגיל 50 חזרתי למסלול כדוגמנית, כולן סביבי היו צעירות כמו עדיה מאירצ'ק וסמדר גנזי, ובהתחלה חששתי, אבל מהשנייה הראשונה שמעתי המון מחיאות כפיים וזכיתי שוב להצלחה.

"הכתבה הזו היא סגירת מעגל בשבילי. אחרי שהופעתי על שער 'לאשה', וכתבו עליי גם במדורי הרכילות, הפעם אני מתראיינת לגיליון יום השואה. לא ברור לי איך נשארתי בחיים - בלי אוכל ובלי מים, כשסביבי כולם מתים מטיפוס, שחפת, קור ורעב. אבל אני גאה בזה שיש לי המשך - הבן, הבת וחמשת הנכדים שהגיעו לעולם בזכות זה ששרדתי. 

עוד מ-Xnet

image beaconimage beaconimage beacon