אתה משתמש בגרסה ישנה יותר של הדפדפן. לחווית MSN הטובה ביותר, השתמש ב-גרסה נתמכת.

"המוצא שלי אתיופי, אבל אי אפשר לקרוא לי אמן אתיופי"

סמל של הארץ הארץ 13/10/2021 אופיר חובב
משה טרקה, בסטודיו שלו בנווה צדק. "אני לא רוצה שילטפו אותי" צילום: תומר אפלבאום © סופק על ידי הארץ משה טרקה, בסטודיו שלו בנווה צדק. "אני לא רוצה שילטפו אותי" צילום: תומר אפלבאום

על דרגש קטן בחלל התצוגה של האמן משה טרקה בנווה צדק, שלוש מסגרות לבנות נשענות על קיר. במבט ראשון לא בדיוק ברור היכן הן מתחילות והוא מסתיים. מה שכן ברור הוא שבתוכן, מחופרות ביציקת גבס, כלואות דמויות שחורות.

טרקה, שלרוב לא מקדיש מחשבה רבה לתכנון מקדים בטרם הוא ניגש לעבוד על יצירה חדשה, מספר שלאחר שסיים את העבודה על היצירה הזאת נחתה עליו הארה. "בדיעבד", הוא אומר, "שמתי לב שהפעולה הזו, החפירה בתוך יציקת הגבס עם אזמל ופטיש, בניסיון למצוא את השחור שהטמנתי בתוך יציקת הגבס — אני יודע שהוא שם כי אני הנחתי אותו שם — מזקקת את המהות שלי בתור אדם שחור, שמנסה למצוא את הדרך שלו בתוך כל הלבן הזה מסביב. אני עומד לבד בתוך זה וחוצב כבר שנים, ונדמה לי עכשיו שהגעתי. היום אני שלם עם האדם השחור שבי, אני כבר לא מתבלבל".

למה אתה מתכוון?

עבודותיו של טרקה על קירות קולנוע עדן. "אין לי את הפריווילגיה לשנות את השוק" צילום: תומר אפלבאום © סופק על ידי הארץ עבודותיו של טרקה על קירות קולנוע עדן. "אין לי את הפריווילגיה לשנות את השוק" צילום: תומר אפלבאום

"מעולם לא למדתי אמנות. אני זוכר את עצמי כילד מתעסק עם זה לבד, פשוט כי הרגשתי שאני חייב לעשות. זה כמו ילד שנכנס למטבח בפעם הראשונה ולא מבין הרבה, הולך עם מה שנראה לו שמתאים. ב–2008 זכיתי בתחרות יוצרים צעירים באשדוד, יונה פישר היה בצוות השופטים, ואני הייתי האתיופי היחיד. גם בספיר, כשלמדתי עיצוב תעשייתי, הייתי האתיופי היחיד. גם מהצד השני הייתי לבד — זה לא שכשזכיתי בתחרות או כשציירתי משהו קיבלתי מחיאות כפיים מההורים שלי, אמרו לי כמה אני גאון ורשמו אותי לחוג ציור. בדיעבד אני מבין שהתחברתי לשיטות העבודה של יגאל תומרקין, לאמנות רחוב, אפילו למודליאני, אבל אז לא ידעתי כלום. לפני כמה שנים אמרו לי שהעבודות שלי מזכירות את הציורים של (ז'אן מישל) בסקיה, אבל לא היה לי מושג מיהו. הייתי בטוח שמקשרים אותי אליו רק כי אני שחור. אחר כך שמתי לב שבאמת יש קווי דמיון בינינו. כשהתחלתי, הייתי רושם פרצופים, ובגלל שלא הייתי מספיק טוב טכנית וגם הושפעתי מגרפיטי, הייתי מעוות ומשנה אותם. נוצר מצב שיצאו לי פרצופים אפריקאיים כאלה, כאילו בסקיאטיים, אבל לא היה לי מושג. ראיתי את הסרט עליו ומאז הפסקתי לחפור בו, כדי שלא אתבלבל.

"יש ניסיון בארץ לראות באמן האתיופי משהו ספציפי. אנשים, באוטומט, יחפשו בו את אתיופיה, את הרקמה, את סלסלות הקש, את האינג'רה, את 'האותנטי'. זה לא משנה אם האמן נולד בארץ, אם הוא מאומץ, או אם הוא בכלל לא מדבר אמהרית או תיגרינית. עדיין יחפשו בו את 'המסורת', את התמונה שיש להם בראש ושאותה הם רוצים לראות. זו לא אשמתם. אמנות פלסטית אתיופית עכשווית, בשונה מהמוזיקה, לא קיימת בישראל, בטח לא במיינסטרים".

מה עם אמניות עכשוויות כמו מיכל וורקה, נירית טקלה וטיגיסט יוסף רון, קולקטיב "ביתא"?

"יש קבוצה קטנה, אבל זה עדיין לא שם. חוץ מנירית ומיכל, שמוכרות כי הן הגיעו מהאקדמיה — ומשתמשות בכישרון ובאמנות שלהן לא כדי לעשות 'אמנות אתיופית', אלא כדי למחות על מה שקורה לקהילה האתיופית בישראל — לא מכירים הרבה אמנים אחרים. אם תעלימי את שתיהן לרגע תראי ששדה האמנות הישראלי ריק מאמנים אתיופים. קולקטיב 'ביתא' עושה את מה שאני עשיתי עד לפני כמה שנים, כשחיפשתי את הזהות שלי. אני הבנתי שגם אם אגדיר את עצמי כאמן אתיופי ואעשה את האמנות האתיופית שמצפים ממני לעשות, לא אתקדם לשום מקום, כי אשאר בקופסה שחורה סגורה בלי יכולת להתרחב. הבנתי שיש בעבודות שלי מוטיב אתני, אפריקאי ושחור שחוזר על עצמו, אבל ההגדרה הזו, 'אמן אתיופי', היא לא נכונה. נולדתי באתיופיה, המוצא שלי אתיופי, אבל אי אפשר לקרוא לי אמן אתיופי. מה קורה לאמן רוסי שעלה לארץ לפני שנים? הוא עדיין מכונה 'אמן רוסי'? מה קורה לאמן מרוקאי? לאמן צרפתי? לאמן תימני? גם אם אתה דור שלישי לעולים מאתיופיה אתה תישאר 'אמן אתיופי'. לא יעזור לך כלום, צבע העור שלך מבדיל אותך מאחרים. עושים לנו האחדה מתנשאת, גזענית אפילו. מיכל, למשל, שמה דמויות שחורות בציורים שלה. היא מספרת את הסיפור של הקהילה האתיופית בישראל, אבל היא בשום פנים ואופן לא עושה אמנות אתיופית. אין דבר כזה. יש דבר כזה אמנות אפריקאית".

משה טרקה צילום: תומר אפלבאום © סופק על ידי הארץ משה טרקה צילום: תומר אפלבאום
"גם אם אתה דור שלישי לעולים מאתיופיה אתה תישאר 'אמן אתיופי'. לא יעזור לך כלום, צבע העור שלך מבדיל אותך מאחרים. עושים לנו האחדה מתנשאת, גזענית אפילו"

זו הסיבה שאתה בוחר להגדיר את עצמך כ"אמן יהודי ישראלי שחור" ולא כ"אמן אתיופי"?

"אין הבדל ביני לבין שחור בארה"ב, לצורך העניין. ככל שעובר הזמן אני מזדהה עם הזהות השחורה שלי יותר מאשר עם הזהות הישראלית. אני מוצא שאנחנו והשחורים בארה"ב דומים מאוד, ואולי לשחור יהודי קשה אפילו יותר משחור בארה"ב, כי נוסף לו המטען של הזהות היהודית. אתה מרגיש חלק מהארץ הזאת. זה הבית שלך. הגזענות שמופנית כלפיך היא בגלל הצבע שלך וזה עוד יותר כואב. אתה לא מבין למה. באחת מההפגנות של הקהילה אלמז מנגיסטו ראיינה שני אתיופים בני 14 בערך, ואחד מהם אמר — כל פעם שאני נזכר בזה אני מתחיל לבכות — שהוא לא מרגיש ישראלי. זה כאב לי.

"הרצח של ג'ורג' פלויד זעזע את כל הקהילה האתיופית הצעירה. בכוונה אני אומר צעירה, כי אתיופים מבוגרים לא רואים את עצמם שחורים, הם מרגישים יהודים וזהו. עם הסיפור פלויד יש יותר מדי קווי דמיון, זה כמעט הרגיש כאילו זה קרה ברחובות. יש יותר מדי תיקים שנפתחים לילדים אתיופים, ותמיד זה אותו הסיפור: בן 15 ששוקל 40 קילו תקף, לכאורה, שני שוטרים שכל אחד מהם שוקל מאה קילו. ראבאק, מספר הצעירים שמתו כתוצאה מ'תקיפת שוטרים' היא בלתי נתפש. אני מכיר את זה על בשרי, זה קורה לי פה מתחת לבית, זה קרה לי בתור ילד. אתה יושב על ספסל, הם מתחילים עם שאלות ואתה יודע שהם צריכים לעצור אותך כדי להצדיק את הקיום שלהם כתחנת משטרה. בשנות ה–80, כשעליתי לארץ, מיתגו את הקהילה האתיופית כאדיבה ומנומסת. עכשיו הפכו אותנו לאלימים, לחוליגנים, לאנשים שצריך לפזר אותם עם סוסים, אלות וכוחות יס"מ".

גזענות בוטה

צילום: דויד גולנדנברג

צילום: דויד גולנדנברג
© סופק על ידי הארץ

טרקה, 38, עלה לארץ בגיל שלוש עם משפחתו במסגרת "מבצע משה" ב–1984. הם התגוררו בקריית ארבע, "לא בקרוונים אלא בשכונה יפה, שעד היום נחשבת בסדר גמור". כשהיה בן עשר המשפחה עברה לקריית מלאכי, וטרקה, שהתחנך עד כיתה ט' במוסדות דתיים־לאומיים, הרגיש שהדת שלו מקבלת תפנית מוזרה. "בניגוד לקריית ארבע, שבה המעטפת היתה נעימה ומקבלת, בקריית מלאכי גיליתי שאמנם שמים כיפה, אבל מותר להרביץ, לקלל, לדקור, לעשות פשע.

"גרנו בשכונה קשה. הנרקומנים השכונתיים היו חלק מהנוף. גם הגזענות היתה הרבה יותר בוטה. כשהיינו משחקים עם הילדים האחרים, אחת האימהות היתה יכולה לצעוק פתאום מהחלון: 'מה אתה עושה עם השחורים האלה, תעלה הביתה'. התחלתי לשאול את עצמי שאלות. פתאום לא הבנתי מה המשמעות של דת, אם היא מכילה בתוכה גם את הדברים האלה".

בנערותו התגלגל בין פנימיות, ובאחת מהן, "חוות הנוער" בירושלים, הכיר את אשתו רבקה, מי שעתידה להיות האם של שלושת ילדיו, בני 16, 14 ו–8. הוא התגייס לצבא ובחר שלא לשרת ביחידה קרבית, "מתוך אידיאולוגיה". "לפני הגיוס שלי התפוצץ סיפור תרומות הדם של האתיופים (שבו התגלה שמד"א משמיד בחשאי את כל תרומות הדם מאתיופים)", הוא מסביר, "אמרתי, אם זורקים את הדם שלי אז אני גם לא מוכן לשפוך אותו בשביל המדינה. התגייסתי כג'ובניק, והייתי חוזר יומיות, מסתובב, מצייר, עושה כל מיני רישומים ועבודות מוזרות עם מתכות. הייתי מוריד כבל חשמל מהבית בקומה השלישית עד למטה כדי לרתך מתכות. כששאלו אותי מה אני עושה עניתי שאני לומד מסגרות. מה הייתי אומר להם, שאני עושה אמנות? לא היו מבינים את זה בכלל".

משה טרקה, בסטודיו שלו בנווה צדק. "אני לא רוצה שילטפו אותי" צילום: תומר אפלבאום © סופק על ידי הארץ משה טרקה, בסטודיו שלו בנווה צדק. "אני לא רוצה שילטפו אותי" צילום: תומר אפלבאום

לפי טרקה, "אמנים אתיופים חייבים להתגייס כדי לספר את הסיפור הזה של הקהילה האתיופית בארץ. הם לא יכולים להסתפק בלספר את הסיפור האישי על מה קרה להם באתיופיה ולהראות את סלסלת הקש שאמא שלהם קלעה להם. זה בולשיט. זה קטן מדי. אין בזה מחאה. זה לא ייתן כלום. אתה לא עושה פעולה, אלא מבקש שילטפו אותך.

אני לא רוצה שילטפו אותי. כשפתחתי את המקום הזה בנווה צדק רציתי לשים להם את זה בפנים, להגיד להם, בעצם זה שאני כאן תקוע בגרון שלהם: 'אני נמצא פה דווקא. לא תשימו אותי בדרום תל אביב'".

נווה צדק היא שכונה שחורה במקור, האמא של השחורות. במובן מסוים אתה חלק מהדברים שמלבינים אותה והופכים אותה לשכונה לעשירים בלבד.

"ניסיתי לפתוח מקום דומה באשדוד. לא רק שאנשים לא הגיעו, אפילו צחקו עליי. לא הבינו מה זה. רציתי לפתוח גלריה משולבת עם סטודיו, ליצור סביבי פעילות אמנותית, אבל לא הצלחתי להגיע אליהם. אין לי את הפריווילגיה לחנך את השוק. מאוד קשה לאמנים בישראל, קל וחומר לאמנים מהקהילה. אם מוזיאון אשדוד עומד ריק רוב הזמן, אז מי אני? אני לא יכול להתחיל מלמטה כי אני כבר נמצא שם. הבנתי שאני צריך לנסות לעשות את זה באופן אחר. להתחיל מגבוה כדי לרדת בסוף למטה, אחרי שאבנה את עצמי. לא הגעתי מהאקדמיה. התקבלתי ללימודי אמנות בבצלאל ובחרתי ללכת ללמוד עיצוב תעשייתי בספיר. לא התחככתי עם אוצרים ועם גלריסטים. הבנתי שאין מה לעשות, אני חייב לפחות לעבוד מהמרכז. לא רציתי לפתוח סטודיו בפלורנטין, כי הרגשתי שאבלע שם. הדברים שעשיתי פה בשנה האחרונה בנווה צדק שווים לכל השנים בהן דשדשתי באשדוד".

בתקופת הקורונה עבד טרקה על סדרת ציורים על קירות קולנוע עדן, שמיועד להריסה. הוא יציג אותם במסגרת אירועי "אוהבים אמנות עושים אמנות" בסוף השבוע הקרוב (14 עד 16 באוקטובר ברחבי תל אביב), במהלכם גם יקיים שיח גלריה בחלל התצוגה שלו ברחוב שבזי. בסגרת זו גם יציג את עבודותיו, המאופיינות בשפה אותה הוא מכנה "אתנית אפריקאית שחורה", בצבעים חזקים עם תחושת חומריות עזה, המשלבים טכניקות שונות כמו הדפסות תלת־ממד וחיתוכי לייזר יחד עם יציקות גבס, חציבה ובטון.

"אני יודע שזה מוזר שאני נמצא פה", הוא אומר, "אבל יש לזה אפקט. ה'מה אתה עושה פה?' הזה יוצר סקרנות אצל אנשים. זה גם לא מקום טבעי עבורי. עצם זה שאני נמצא פה נותן לי המון חומר גלם לעבוד איתו כאמן. לפני כמה חודשים, לדוגמה, היה פה שוד באחת מחנויות היהלומים. אשתי, שהיתה כאן, סיפרה שהיא עמדה עם בעלת החנות, מוכרים אחרים ועוברי אורח. היה בלאגן שלם. אחת מעוברות האורח, שבן הזוג שלה שוטר והצטרף למרדף, שאלה את בעלת החנות: 'הוא היה שחור, נכון? למה פתחת לו?' עכשיו, מה זה למה פתחת לו? אני מיודד עם בעלת החנות, והייתי אצלה לא מעט פעמים, גם היא אצלי. אלה בדיוק המקומות שמהם אני יוצר אחר כך.

"סיגלית לנדאו אוהבת לספר שהיא ישנה חודש בתחנה המרכזית לצורך עבודת אמנות. חשבתי, מה היה קורה אם היא — אישה לבנה עם עיניים כחולות, אמנית מצליחה ואני, הנגטיב שלה, היינו מתחלפים בתפקידים: היא היתה פותחת גלריה בנווה צדק ואני הייתי הולך לישון בתחנה המרכזית. כנראה ששנינו היינו מרגישים סבבה, אבל אין בזה שום אתגר. קל לקבל את זה שלנדאו הלכה לישון בתחנה המרכזית כי זה סקסי, זה מגיע ממקום אקזוטי כזה: לראות מה קורה שם במבוכים של התחנה המרכזית. אבל כשאמן שחור מגיע ופותח מקום בנווה צדק הלבנה, זה מתקבל בתמיהה".

"אמנים אתיופים לא יכולים להסתפק בלספר את הסיפור האישי על מה קרה להם באתיופיה ולהראות את סלסלת הקש שאמא שלהם קלעה להם. זה בולשיט. אין בזה מחאה"

יש לך ביקורת על ממסד האמנות? אמנים בכירים, אוצרים, גלריסיטים?

"אני בעיקר חושב שזה מוזר שכל האמנים מהקהילה שלמדו במוסדות הגבוהים עושים בפרויקט הגמר שלהם את אותו הדבר, איזה משהו שקשור לזה שהם אתיופים. וכשהם יוצאים מהאקדמיה האמנות שלהם משתנה לחלוטין. מרצים שלא יודעים ולא מכירים באמת מובילים את הסטודנטים לאותו מקום נדוש וקיטשי וסלסלות קש. אוצרים וגלריסטים מבינים, אולי, אבל גם לא נותנים לאמנות הזו מקום: 'זה יפה, אנחנו מבינים מה אתה עושה, אבל אין לזה מקום במוזיאון ישראל'".

לשם אתה מכוון?

"אני עדיין לא ברמה הזו, אבל אני כן מכוון להציג במוזיאון ישראל או תל אביב. חשוב לי להצליח בארץ. לאט לאט. אני מאמין בקארמה. אני מאמין שיש למקום הזה פוטנציאל לעשות משהו טוב. נפגשתי עם אמנים אתיופים מתחומים שונים: קולנוע, ספרות, מוזיקה. אנחנו נפגשים כאן אצלי עוד שבועיים. אולי ייצא מזה משהו, אולי ייצא משהו ממשהו אחר. יש סיבה למקום הזה. יש לו תכלית. הוא בית, אני מקווה שהוא יהיה כזה גם עבור אחרים. אם תסתכלי על דף לבן שבמרכזה נקודה שחורה ואשאל אותך מה את רואה פה, תגידי לי שאת רואה נקודה שחורה. לא תשימי לב לכל הלבן מסביב. אני הנקודה השחורה הזו".

עוד מהארץ

image beaconimage beaconimage beacon