אתה משתמש בגרסה ישנה יותר של הדפדפן. לחווית MSN הטובה ביותר, השתמש ב-גרסה נתמכת.

"כולם מתלהבים כשהם שומעים מאיפה אני - ושואלים למה עליתי"

סמל של TheMarker TheMarker 09/06/2021 נתנאל גאמס
ארי ליברסון © סופק על ידי TheMarker ארי ליברסון

במה אתה עוסק?

אני מנכ"ל של חברת מולט, שהיא בית לעיצוב ויצירה עם עץ ממוחזר. רוב ההכנסות שלנו מגיעות מחברות שעובדיהן מגיעים אלינו לסדנאות של עיצוב ובניית רהיטים. חוץ מזה, אנחנו עושים תוכניות למוסדות חינוך, ויש לנו סטודיו שבו אנחנו מעצבים רהיטים ומוכרים אותם. 

מה הרעיון של החברה?

אנשים קונים רהיטים בלי לחשוב מאיפה הם מגיעים. אנחנו חושבים שעיצוב לא צריך להיות יקר, אלא כלי לשיפור החיים. הרחובות מלאים רפסודות (משטחי עץ) שכבר אין להן שימוש, ואנחנו יודעים להשתמש בחומר הזה בצורה נכונה במקום שזה יהפוך לפסולת.  

איך הגעת לעסוק בזה?

למדתי אדריכלות באוניברסיטת בואנוס איירס, אחרי הלימודים הקמתי סטודיו לאדריכלות עם שותף נוסף. בסביבות 2011, אני ואשתי, ליסי, הרגשנו שהגיע הזמן לעזוב את ארגנטינה.

בגלל המצב הכלכלי?

לא. רצינו לנסות לחיות במקום אחר. חשבנו על זה במשך שנתיים, שקלנו לעבור לברזיל או לאורוגוואי. ב-2012 נולדה לנו בת, אנה, ואז נפל האסימון - אנחנו עוברים לישראל. היה קשה לשכנע את ליסי, היא רצתה להיות קרובה יותר, אבל אני תמיד רציתי לנסות לגור בישראל.

איך היה המעבר?

הגענו לכאן באמצע 2013, ועד סוף השנה עדיין עבדתי עם הסטודיו שלי בארגנטינה. הייתי פה פיזית, אבל חייתי לפי השעון שם. הייתי הולך לישון באמצע הלילה וקם בצהריים. היינו קצת בחרדות כלכליות, אבל בהתחלה קיבלנו כסף והקלות מהמדינה, מכיוון שעשינו עלייה. אחרי חצי שנה בישראל הבנתי שצריך להתחיל להכניס כסף. 

© סופק על ידי TheMarker

אז התחלת להתראיין במשרדי אדריכלות?

אחרי שהייתי עצמאי במשך שמונה שנים בארגנטינה, לא התכוונתי לעבוד כשכיר, לפחות כל עוד תהיה לי ברירה אחרת. הכרתי אז מעצב תעשייתי בשם אלי סער. כשהייתי אצלו בבית, ראיתי שיש לו רהיט שמוחזר מרפסודה. סיפרתי לו שפיתחתי עם חברים בארגנטינה בזמנו מערכת מודולרית לעיצוב רהיטים מרפסודות. קראנו לזה MOLET, מלשון Modulate Your Pallet (התאמה אישית של הרפסודה).

המטרה אז היתה לסייע לרהט בתים בשכונות עוני, אבל זה לא יצא לפועל. בכל מקרה, אלי התלהב מהרעיון, קישר אותי לסטודיו ביפו, ופיתחתי עבורו סדנה לעיצוב רהיטים מרפסודות. 

אחרי הסדנה הראשונה, הסתכלתי על המשתתפים, וראיתי שהם ממש בתחושה של "היי" ממה שהם הצליחו לעשות, בלי כל ניסיון. היתה לי הארה, הבנתי שקרה משהו טוב, ושיש לדבר הזה פוטנציאל. המשכתי לעשות שם סדנאות, והן היו סולד אאוט. זו היתה ההכנסה הראשונה שלי מעבודה בישראל.

איך המשכת משם?

הצטרפתי לחלל שאלי שכר עם עוד 12 מעצבים תעשייתיים, כדי שיהיה לי מקום לעבוד בו ולפתח את הרעיונות שלי. המשכתי לעשות את הסדנאות שלי באופן עצמאי משם. במקביל, התחלתי לעשות עם אלי ועם מעצב תעשייתי נוסף, אסף עציון, פרויקטים של אדריכלות פנים. בסוף פתחנו יחד סטודיו של אדריכלות פנים. עבדנו בעיקר עם לקוחות מסחריים - חנויות ומשרדים. העסק הצליח, אבל זה עולם מאוד קשה. בוא נגיד שלא התעשרנו מזה. 

בעצם באותה תקופה עשיתי ג'אגלינג בין שלושה דברים - המשכתי לעבוד במסגרת הסטודיו שלי בבואנוס איירס, עבדתי בסטודיו שלי עם השותפים בישראל, והמשכתי לעשות את הסדנאות של מולט. 

מולט הכניס לי הכי פחות כסף, אבל הוא משך אותי יותר משני הסטודיואים. זה היה משהו בעל משמעות עמוקה עבורי. כשעבדתי כאדריכל בארגנטינה אנשים היו מבסוטים מהעבודות שלי, מהדירות שלהם, אבל ההתרגשות של המשתתפים בסדנאות היתה משהו אחר. לא נתקלתי בדבר כזה לפני כן. 

גם אלי ואסף הבינו שהדבר הנכון זה לעזוב הכל ולהיכנס כשותפים שלי למולט. הם הבינו שהם יכולים לשלב את היכולות שלהם בעיצוב ואת החזון שלהם במסגרת של החברה. ב-2017 גם הפסקתי סופית לעבוד עם הסטודיו שלי בארגנטינה. הבנו שאנחנו צריכים בית משלנו עבור מולט ועברנו לחלל של 350 מ"ר ביפו.

באותו זמן, מולט הפך מתחביב לעסק של ממש. כל אחד מהשותפים הביא כסף מהבית, וגם לקחנו הלוואה בערבות המדינה. התלבטנו אם להיות עמותה או עסק, והחלטנו להיות עסק. הבנו שזה בסדר להרוויח ולחיות מהכסף הזה. אבל לעסק רגיל יש מטרה אחת בלבד - להרוויח. לנו יש שלוש שורות תחתונות - סביבתית, חברתית וכלכלית.

© סופק על ידי TheMarker

אז איך מתחילים?

התחלנו לפרסם בפייסבוק בלי לדעת בדיוק מה אנחנו עושים. לאט-לאט מספר הסדנאות גדל, והתחלנו להביא עובדי חברות לפעילות פנאי אצלנו. פתאום עשינו סדנאות למאות עובדי אינטל. במקביל, יצרנו קשר עם עמותות כדי שנוכל לתרום להן את התוצרים של הסדנאות. הפעם הראשונה היתה עם עובדי וויקס. הגענו להוסטל של נוער במצוקה עם הצוות שלנו ו-50 עובדים שלהם, ואחרי 5-4 שעות המקום היה נראה אחרת לגמרי, עם רהיטים חדשים שהם בנו מהרפסודות. הבנתי שהפוטנציאל מתחיל להתגשם. 

איך הדברים נראים היום?

יש לנו 11 עובדים קבועים, ועוד שישה עובדים שמגיעים לפי הצורך. עשינו ב-2020-2019 יותר מ-1,000 סדנאות, קורסים ותוכניות חינוך. הכנסנו בסביבות 1.5 מיליון שקל ב-2020, והצלחנו להישאר עם רווח קטן. מגיעות אלינו הרבה חברות היי-טק, וזה מעניין לראות אותם מתרחקים מהמחשבים ועובדים עם הידיים. הם מגלים מהר מאוד שההבדל הוא לא כל כך גדול, כי גם פה יש קוד, מערכת שפיתחנו, זה לא כמו לעמוד מול קנבס לבן ולהתחיל לצייר. ברגע שהם מבינים שרק המדיום השתנה אבל שזה עדיין קוד - הם מתחילים לעוף.

אז מה ההבדל בין הארגנטינאים לישראלים?

כיף להיות ארגנטינאי בישראל. כולם מתלהבים כשהם שומעים מאיפה אני. כשהייתי מגיע לבקר בישראל בעבר היו שואלים אותי תמיד למה אני לא עובר לפה, ואומרים לי שזה הבית שלי. עכשיו שאני גר פה, אנשים שואלים אותי "למה עשית את הטעות הזאת, כולם רוצים לברוח מכאן ואתה עושה עלייה? עדיף לחזור לארגנטינה". 

הופתעתי מתרבות העבודה כאן. אנשים אוהבים לעבוד כאן. בארגנטינה אין את התרבות הזאת, אנשים מנסים להצליח בלי לעבוד. הכל שם קורה הרבה יותר לאט. הייתי בשוק בהתחלה מקצב העבודה שנדרש ממני בישראל. תפישת הזמן פה שונה לחלוטין.

עוד מ-TheMarker

image beaconimage beaconimage beacon