אתה משתמש בגרסה ישנה יותר של הדפדפן. לחווית MSN הטובה ביותר, השתמש ב-גרסה נתמכת.

"עד ראייה" מאת ולדימיר נבוקוב: פרק לקריאה

סמל של הארץ הארץ 25/11/2021 הארץ
נבוקוב בשווייץ ב-1976. הנובלה נכתבה בתקופה פורייה במיוחד ביצירתו, בחלק מהמקרים תחת שם העט סירין צילום: AP © סופק על ידי הארץ נבוקוב בשווייץ ב-1976. הנובלה נכתבה בתקופה פורייה במיוחד ביצירתו, בחלק מהמקרים תחת שם העט סירין צילום: AP

בטרם אשים קץ לחיי, רציתי לכתוב אי-אלו מכתבים, כמתחייב מן המסורת, וגם לשהות לפחות חמש דקות במקום בטוח ומוגן מסכנה. לכן עצרתי מונית ונסעתי לדירה שגרתי בה קודם. למרבה המזל, התברר שהחדרון המוכר לי פנוי, ובעלת הבית הזקנה החלה מיד להציע את מיטתי... טרדות שווא. חיכיתי בקוצר רוח שתצא. היא טרחה זמן רב, מילאה קנקן וכד במים, סגרה את הווילונות, משכה במשהו והביטה למעלה בפה פעור שחור. לבסוף השמיעה כמה ציוצים והלכה.

אדם קטן נדוש, אומלל ורועד, במגבעת מעוגלת, עמד באמצע החדר ושפשף מסיבה כלשהי את ידיו. זו דמותי שניבטה אליי להרף עין בראי. אחר כך שלפתי מהר מהמזוודה נייר ומעטפות, מצאתי בכיסי בדל עיפרון עלוב וישבתי אל השולחן. אך התברר שאין לי למי לכתוב. הכרתי רק אנשים מעטים ולא אהבתי אף אחד. מכתבים יצאו מכלל חשבון, יצא מכלל חשבון גם כל השאר: דימיתי במעורפל שאני חייב לסדר את חפציי, ללבוש בגדים תחתונים נקיים ולהשאיר במעטפה את כל כספי – עשרים מארק – בצירוף פתק למי למסור אותו. אבל אז הבנתי שקיבלתי את כל ההחלטות האלה לא היום אלא פעם, מזמן, בתקופות שונות, כשדמיינתי לעצמי בשאננות כיצד אנשים יורים בעצמם. כך עירוני מבטן ומלידה שמקבל במפתיע הזמנה ממכרו בעל האחוזה, קונה קודם כול מימייה ומגפיים עמידים – לא כי הם באמת עשויים להועיל, אלא סתם כך, שלא במודע, כפועל יוצא מכל מיני מחשבות לא בדוקות שחשב פעם על כפר, על טיולים ארוכים ביערות ובהרים. אך אין יערות ואין הרים – רק שדה ניר ותו לא, ואין חשק לצעוד בכביש בחום היוקד. כך הבנתי גם אני את חוסר הטעם שבמושגיי הקודמים על עיסוקים של טרם מוות, את היותם פרי מוסכמה: אדם שגמר בדעתו להשמיד את עצמו רחוק מענייני ההוויה הארצית. לשבת לכתוב צוואה, נניח, היה עשוי להיות מגוחך בה במידה כמו להשתמש ברגע שכזה בתכשיר נגד נשירת שיער. שהרי עם האדם מושמד גם העולם כולו, מכתב של טרם מוות מתפורר לאבק ואיתו כל הדוורים, מתפוגג כמו עשן גם בית הדירות להשכרה שהוא הוריש לצאצאיו הלא קיימים.

והנה, דבר שחשדתי בו זה מכבר – הבלותו של העולם – התברר לי לאשורו. חשתי פתאום חופש בל ייאמן – והוא היה אות וסימן להַבלוּת. לקחתי את השטר של עשרים מארק וקרעתי אותו לגזרים. הסרתי את השעון מידי והשלכתי אותו אל הרצפה. השלכתי שוב ושוב, עד שהוא נעצר. עלה במחשבתי שאוכל, אם ארצה, לרוץ עכשיו החוצה, לחבק כל אישה ולהשמיע באוזניה מילים מגונות, לירות בכל מי שיזדמן בדרכי, לנפץ חלון ראווה... דמיון של פריקת עול הוא מוגבל: לא יכולתי להעלות על דעתי שום דבר נוסף.

בחשש, בתנועות מגושמות, טענתי את האקדח, אחר כך כיביתי את האור בחדר. מחשבה על מוות, שאי-אז הבהילה אותי כל כך, היתה כעת קרובה ופשוטה. פחדתי, נורא פחדתי מהכאב המפלצתי שאולי יסב לי הקליע. אך לפחד מחלום שחור קטיפתי, מעלטה גמורה, המתקבלת על הדעת ומובנת הרבה יותר מססגוניות החיים אשר מדירה שינה מעיניך – לא, כיצד אפשר לפחד מזה, אילו שטויות... עמדתי באמצע החדר. התרתי את כפתורי החולצה על חזי, הטיתי את גופי קדימה, מצאתי במישוש בין צלעותיי את ליבי שפעם כמו חיה קטנה שאתה מבקש להעביר אותה למקום מבטחים ושאינך יכול להסביר לה שאין מה לפחד, אלא להפך, כל מעשיך למענה נעשים... אך הוא היה חי כל כך, הלב שלי. נרתעתי מלהצמיד את קנה האקדח אל העור הדק שהוא פעם תחתיו, קפיצי, ולכן הסטתי קמעה את ידי המכופפת בצורה לא נוחה, כדי שהפלדה לא תיגע בחזי החשוף. אחר כך נדרכתי כולי ויריתי. היה הדף חזק, ומשהו מאחוריי השמיע קול צלצול פלאי – לעולם לא אשכח את קול הצלצול הזה. הוא הפך מיד לפכפוך מים, לשאון מים גרוני. נאנחתי, נשנקתי, הכול זרם ובעבע בקרבי וסביבי. עמדתי משום מה בכריעה על ברכיי, רציתי להישען על הרצפה בידי, אבל ידי שקעה ברצפה כמו במים ללא קרקעית.

כעבור זמן מה – אם בכלל אפשר לדבר כאן על זמן – התברר שאחרי בוא המוות מחשבת האדם ממשיכה לחיות מכוח ההתמד. משהו היה מהודק סביבי – ספק תכריכים ספק עלטה צפופה ותו לא. זכרתי הכול – את שמי, את חיי הארציים – בצלילות זכוכיתית, והתנחמתי לבלי די שאין עוד מקום לדאגה. כאשר מהתחושה הלא מובנת של תחבושות מהודקות הסקתי בחוסר דאגה שובבי תמונה של בית חולים, מיד צמח סביבי, כמציית לרצוני, חדר בית חולים מדומיין. היו לי שכנים – מומיות כמוני – שלוש מומיות מכל צד. איזה דבר ענק זה, מחשבת האדם – הנה, היא מדלגת מעל למוות, ואלוהים יודע כמה זמן עוד תתחבט ותיצור אחרי שמוחי המת כבר מזמן איננו מועיל לדבר. בסקרנות קלה תהיתי כיצד קברו אותי, האם נשאו תפילת אשכבה ומי בא ללוויה.

ואולם איזה כוח אחיזה, איזו מעשיוּת גילתה מחשבתי – כאילו התגעגעה לעמלה – כשהחלה לָצוּר את בן דמותו של בית חולים, את בני דמותם של אנשים לבנים הנעים בין מיטות החולים, שמאחת מהן הגיעה כעין אנקת אנוש! ברוח טובה התמסרתי לתמונות הדמיון, שלהבתי אותן והתגריתי בהן, והגעתי לידי כך שיצרתי תמונה טבעית שלמה, סיפור פשוט על קליע גרמני, על פצע קל מפולש. ואז הופיע רופא שבראתי מדמיוני ומיהר לאשר את ניחושי חסר הדאגה. אחר כך, כשצחקתי ונשבעתי שפרקתי את האקדח בחוסר מיומנות – הופיעה גם הזקנה שלי, בכובע קש שחור מעוטר דובדבנים, התיישבה לצד מיטתי, התעניינה בשלומי. היא איימה עליי באצבעה בהבעה נכלולית והזכירה קנקן זכוכית שהקליע ניפץ לרסיסים... הו, איזה הסבר מיומן, יומיומי ופשוט נתנה מחשבתי לקולות הצלצול והפכפוך שליוו אותי אל אין-היותי.

הנחתי שהתנופה שצברה מחשבתי לאחר המוות תתפוגג במהרה, אך נראה שדמיוני היה עז כל כך, קפיצי כל כך בימי חיי, עד שהוא הספיק עתה לזמן רב. הוא המשיך לפתח את נושא החלמתי, ודי מהר שחרר אותי מבית החולים. יצאתי החוצה – שחזורו של רחוב ברלינאי צלח להפליא – ופסעתי בלאט על המדרכה, הולך בזהירות ובצעדים קלים ברגליי החלשות עדיין, שנדמו כחסרות גשמיות. חשבתי על ענייני היום יום, על כך שצריך לתקן את השעון ולהשיג סיגריות ועל כך שאין לי פרוטה. משתפסתי את עצמי חושב את המחשבות האלה – שלא הדאיגו אותי במיוחד, יש לציין – שחזרתי בדמיוני במוחשיות את השטר בצבע גוף עם הצללית החומה שקרעתי לפני התאבדותי, ואת תחושת החופש שהיתה בי אז, תחושת היותי פטור מעונש. ואולם עתה נטען המעשה הזה שלי משמעות של נקמה עצמית. שמחתי שהסתפקתי במשובה עצובה בלבד ולא יצאתי לפרוק עול ברחובות, כיוון שידעתי כעת שלאחר המוות המחשבה הארצית המשוחררת מן הגוף מוסיפה לסוב במעגל שהכול בו עדיין קשור זה בזה, שלכול נודעת בו משמעות יחסית, וייסורי החוטא שלאחר המוות גלומים דווקא בזאת, שמחשבתו הדבקה בחיים איננה יכולה להירגע עד שתרד לחקר התולָדות המורכבות של מעשיו הארציים הפזיזים.

הלכתי ברחובות המוכרים והכול היה דומה מאוד למציאות, ועם זאת, דבר לא היה יכול להוכיח לי שאינני מת ושכל זה אינו הזיה שלאחר המוות. ראיתי את עצמי מן הצד הולך לאט על המדרכה – התמוגגתי ונבוכותי, כמו רוח לא מנוסה עדיין המתבוננת בחייו של אדם המוכר לה במקצת.

משאת נפש רוגעת ומוכנית הביאה אותי אל החנות של ויינשטוק. ספרים שנדפסו בן רגע כדי להשביע את רצוני, נחפזו להופיע בחלון הראווה. להרף עין כותרות אחדות עוד נשארו מעורפלות: התבוננתי בשימת לב והערפל התפזר. כשנכנסתי, היתה החנות ריקה. תנור מברזל יציקה בער בפינה באש גיהנום קְהוּיה. אי-שם מאחורי הדלפק נשמע קול גניחתו של ויינשטוק. "התגלגל לאן שהוא," מלמל במתח, "התגלגל." זמן מה אחר כך הוא הזדקף, ואז הוכחתי על אי-דיוק את דמיוני, שאמנם נאלץ לפעול במהירות רבה: ויינשטוק היה משופם, אך כעת נעלם השפם, חלומי לא הספיק להשלימו. את מקום השפם תפסה בפניו החיוורות חלקת עור שהוורידה מגילוח. "פוי, כמה גרוע אתה נראה," אמר כשבירך אותי לשלום, "פוי פוי. מה קרה לך? האם לא היית בקו הבריאות?" עניתי שבאמת הייתי חולה. "יש עכשיו גריפָּה," אמר ויינשטוק בנימת מסתורין ונאנח. "מזמן לא התראינו," פתח ואמר שוב, "תגיד לי, מצאת אז משרה?" עניתי שהייתי זמן מה מחנך בביתה של משפחה אחת, אבל עתה איבדתי את המשרה, ואני מאוד רוצה לעשן. נכנס קונה וביקש מילון רוסי-ספרדי. "נדמה לי שיש לי," אמר ויינשטוק, נפנה אל המדף והעביר את אצבעו על פני השדרות העבות.

צילום: באדיבות אפרסמון ספרים © סופק על ידי הארץ צילום: באדיבות אפרסמון ספרים

בינתיים משך את תשומת לבי שיעול שקט במעמקי החנות. מישהו רשרש ונאנק, מוסתר מאחורי הספרים. "לקחת לך עוזר?" שאלתי את ויינשטוק אחרי שהקונה יצא. "בעוד כמה ימים אפטר אותו," ויינשטוק ענה, "זה זקן שאין בו שום תועלת. אני זקוק לאדם צעיר." "ומה שלום היד השחורה, ויקֶנְטִי לְבוֹביץ'?" "אלמלא היית ספקן מושבע כל כך," אמר ויינשטוק ברוב חשיבות, "הייתי יכול לספר לך הרבה דברים מעניינים." הוא נעלב קלות, וזה לא שיחק לטובתי: קלוּת משקלי חסרת הממשות וחסרת הפרוטה תבעה פתרון מסוג כלשהו, אבל במקום זאת יצר דמיוני שיחה שלא הובילה לשום מקום... "לא לא, ויקנטי לבוביץ', מדוע ספקן? להפך. בזמנו פתחתי בשל כך את כיסי, נסה להיזכר." ובאמת, כשהכרתי את ויינשטוק גיליתי בו מיד קו אופי דומה לשלי – נטייה לרעיונות אובססיביים. ויינשטוק היה משוכנע שבני אדם כלשהם, שהוא כינה אותם בלקוניות מסתורית ובהטעמה מבשרת רעות על ההברה הראשונה "סוכנים", עוקבים אחריו כל הזמן. הוא רמז על קיומה של רשימה שחורה, ששמו כלול בה כביכול. לגלגתי עליו, אבל צינה היתה פושטת בקרבי. פעם אחת נראה לי מוזר שאדם שהבחנתי בו במקרה בחשמלית – בלונדיני לא נעים שעיניו התרוצצו בחוריהן – הזדמן לי פעם נוספת באותו יום: הוא עמד בפינת הרחוב שגרתי בו והעמיד פנים כקורא עיתון. מאותה עת התחלתי לחשוש. כעסתי על עצמי, לעגתי לוויינשטוק בליבי, אך לא יכולתי בשום פנים לשים רסן לדמיוני. בלילות היה נדמה לי שמישהו מנסה לטפס אל חלוני. לבסוף קניתי אקדח ונרגעתי לגמרי. על ההוצאה הזאת (חסרת טעם על אחת כמה וכמה, כי לקחו ממני את ה"וואפֶנשַׁיין"[1]) רמזתי עתה לוויינשטוק. "למה לך נשק?" ענה, "הם ערמומיים כמו חיות רעות. רק הגנה אחת אפשרית נגדם – המוח. הארגון שלי..." פתאום הוא נשא אלי בחשדנות את מבטו, כאילו פלט דבר מה שלא במתכוון. אז אזרתי אומץ: הסברתי, בעודי מנסה לדבר בנימה מבודחת, שמצבי מוזר: אין לי עוד ממי ללוות כסף, ובכל זאת צריך לחיות ולעשן. כשאמרתי כל זאת, נזכרתי באלמוני חצוף ללא שן קדמית (כנראה איבד אותה בקטטה), אשר הופיע פעם בפני אמם של החניכים שלי וסיפר באותה נימה מבודחת, שהיום בערב הוא צריך לנסוע לוויסבָּדֶן וחסרים לו בדיוק תשעים פְּפֶניג ("טוב, בקשר לכל מיני ויסבדנים – עזוב," אמרה בקור רוח, "אתן לך עשרים פפניג, שיהיה. יותר לא אוכל, משיקולים עקרוניים גרידא"). ואולם כשהשוויתי בינינו עתה לא חשתי אפילו קמצוץ בושה. אחרי הירייה – ירייה קטלנית, לסברתי – התבוננתי בעצמי בסקרנות מן הצד. עברי המייסר שקדם לירייה, היה זר לי. השיחה עם ויינשטוק בישרה, כמתברר, את תחילתם של חיי החדשים. הייתי עתה זר לעצמי. אמונה בערטילאיות קיומי הקנתה לי זכות לאי-אלו שעשועים.

מטופש לחפש אחר החוק, מטופש עוד יותר למצוא אותו. יעלה על דעתו עני ברוח, שאפשר להסביר את כל דרכה של האנושות על ידי שעשועיהם התככניים של כוכבי הלכת או מאבק בין קיבה ריקה לקיבה מואבסת. או אז יזמין אל האלה קְליאוֹ[2] מזכיר קפדן מקרב הזעיר בורגנים ויפתח במסחר סיטונאי בְּתקופות ובְהמוני העם. רע ומר יהיה אז לאינדיבידוּאוּם, ששני ה"אוּ" שבו נושאים ללא תוחלת את קולם במעבה הסיבות הכלכליות. למרבה המזל, אין שום חוק – כאב שיניים מנחיל תבוסה בקרב, יום גשום מבטל את המרד המתוכנן – הכול רעוע, הכול תלוי מקרה, ולשווא עמַל הבורגני הרופס והרטנוני, במכנסיים משובצים מתקופת המלכה ויקטוריה, שכתב את המסכת המפוקפקת "קפיטל" – פרי לילות ללא שינה ומיגרנה. שעשוע חריף גלום בזה שתפנה את מבטך אל העבר ותשאל את עצמך: מה היה אילו... תמיר אקראיות באקראיות, תצְפה כיצד מרגע אפור כלשהו בחייך, שעבר בלי משים ובלי לשאת פרי, צומח מאורע פלאי ורוד שלא בקע, לא הזדהר בזמנו. מסתורית היא מסועפוּת החיים: בכל רגע חולף אפשר לחוש בהצטלבות דרכים – כך היה, אבל היה יכול להיות אחרת – ומתמשכים, מתפלגים לשניים, לשלושה, פיתולי אש לאין ספור על פני שדה העבר האפל.

כל המחשבות הפשוטות האלה – על כך שהחיים תלויים על בלימה – עולות במוחי כשאני חושב באיזו קלות היה יכול לקרות שלעולם לא הייתי נקלע לבית מספר חמש ברחוב הטווסים, לעולם לא הייתי מכיר את ואנְיָה ואת אחותה של ואניה ואת רומן בּוֹגדָנוֹביץ' ואנשים רבים אחרים, שהחלו בפתאומיות כה רבה ולא מורגלת לנהל את חייהם סביבי. ולהפך... אילו השתכנתי אחרי צאתי מבית החולים בבית אחר, אולי אושר בל ייאמן היה קושר איתי שיחה כך בפשטות – כיצד אדע... כיצד אדע...

מעליי, בקומה העליונה שנוספה, גרו רוסים. ויינשטוק הוא שהכיר בינינו – הם שאלו ממנו ספרים. גם זהו תכסיס מלבב מצידו של הדמיון השולט בחיים. יש לציין, שלפני היכרות של ממש היו פגישות תמידיות בחדר המדרגות ואותם מבטים חרדים קלות, שהרוסים מחליפים ביניהם בחוץ לארץ. בוואניה הבחנתי מיד, ומיד חשתי דפיקות לב, כמו בחלום, כשהשגת המושא המיוחל היא כאן, אצלך בחדר – גש ותפוס. בדיעבד התברר שהגברת הצעירה בעלת הפנים החביבות, שהזכירו מעט פרצוף של בולדוג, היא אחותה של ואניה, יֶבְגֵנִײָה יבגנייבְנָה. גם בעלה של יבגנייה יבגנייבנה, אדון שמח בעל אף עבה, היה תולדה של חדר המדרגות. פעם החזקתי למענו את הדלת, וה"תודה" שלו בשפה הגרמנית התחרזה במדויק עם שם הבנק שבו הוא עבד, יש לציין.

בביתם גרה קרובת משפחה, מָרִיאָנָה ניקוֹלָיֶיבנָה, ובערבים היו באים אורחים, כמעט תמיד אותם אנשים. יבגניה יבגנייבנה נחשבה לבעלת הבית. היה לה הומור נחמד – היא זאת שכינתה את אחותה ואניה, בשנים שהקטנה דרשה שיקראו לה מוֹנָה-וַאנָה,[3] מפני שמצאה שצלילי שמה – וַרְווארָה – מעלים בדמיון אישה שמנה ומחוטטת. לא מיד התרגלתי לשם החיבה הגברי הזה, אך בהדרגה הוא קיבל בעיניי דווקא את הגוון שדימתה ואניה לשמוע בשמות ענוגים של נשים. היה דמיון בין האחיות, אך הכובד הגלוי כשל בולדוג שבפני האחות הבכורה רק נרמז קלות בפניה של ואניה, והיה שונה, ושיווה כמדומה משקל וייחוד ליופיין הכללי של פניה. גם עיניהן של האחיות היו דומות, שחורות-חומות, אסימטריות קמעה, מלוכסנות קלות, על עפעפיהן הכהים הסתמנו קפלים משעשעים. עיניה של ואניה היו עוד יותר קטיפתיות, ושלא כמו עיני אחותה, קצרות רואי במקצת, כאילו יופיין עשאן לא לגמרי ראויות לשימוש. לשתיהן היה שיער כהה ותסרוקות זהות: שביל באמצע ופקעת גדולה, צפופה, נמוך על עורפן. אך שערותיה של האחות הבכורה לא נחו באותה חלקות שמימית, היו נטולות נופך פז... מתחשק לי לנער מעליי את יבגניה יבגנייבנה, לעזוב אותה לנפשה, כדי שלא איאלץ להשוות בין האחיות. אף על פי כן אני יודע שאלמלא הדמיון ביניהן, היה נגרע במקצת חִנהּ של ואניה. רק ידיה היו חסרות עידון: כף ידה החיוורת לא הלמה את גב כף היד – אדמדם, בעל עצמות בולטות. ועל ציפורניה העגולות נראו תמיד כתמתמים לבנים.

איזה מתח עוד נדרש, לאיזה מיקוד מבט צריך להגיע כדי למסור במילים את דמות האדם הגלויה לעין? הנה שתי האחיות יושבות על הספה, יבגניה יבגנייבנה בשמלת קטיפה שחורה, מחרוזת גדולה מעטרת את צווארה הלבן. ואניה בשמלה בגון הפטל, לצווארה פנינים קטנות במקום מחרוזת, עיניה זוהרות, גשר האף בין גביניה השחורים מפודר מסיבה כלשהי. האחיות נועלות נעליים חדשות זהות, ומעיפות שוב ושוב מבטים זו על רגלי חברתה: נראה שהנעליים נראות טוב יותר על רגלי אחותך מאשר על רגלייך. קרובת משפחתן מריאנה ניקולייבנה, רופאה בהירת שיער בעלת סגנון דיבור אינטנסיבי, מספרת לסמורוב ולרומן בוגדנוביץ' על אימיה של מלחמת האזרחים. בעלה של יבגניה יבגנייבנה, חרוּשְׁצ'וֹב – אדון שמח שאפו עבה וחיוור והוא אינו חדל למששו, למשוך בו, לנסות לכופפו הצידה, בעודו אוחז בנחיר – משוחח על מפתן החדר הסמוך עם מוּחין, איש צעיר במשקפי מצבֵּט. שניהם עומדים משני צידי הדלת, זה מול זה, כמו קריאטידות.

מוחין ורומן בוגדנוביץ' נשוא הפנים הם כבר מזמן בין באי הבית. אשר לסמורוב, הוא הופיע כאן לא מזמן יחסית, אך אין זה ניכר מיד. לא היתה בו ביישנות המבליטה כל כך אדם בין אנשים המכירים זה את זה היטב, שקושרים ביניהם הדי הדים מוסכמים של בדיחות עברו, שמות חיים מבחינתם – מה שגורם לזה שמקרוב הופיע לחוש כאילו תפס פתאום שהנובלה שהחל לקרוא במגזין התחילה כבר מזמן, בגיליונות קודמים שאינם ידועים לו. כשאורח כזה מקשיב לשיחה המשותפת, המשופעת רמזים לדבר מה לא נודע, הוא שותק ומעביר את מבטו מאדם לאדם, בהתאם לדובר. ככל שהרפליקות מהירות יותר, כן מהירה יותר תנועת עיניו. עד מהרה העולם הבלתי נראה, החי במילות הסובבים אותו מתחיל להעיק עליו, נדמה לו שבמתכוון קשרו שיחה שהכניסה אליה חסומה בפניו. אך גם אם סמורוב חש שלא בנוח מעת לעת, הוא לא הראה זאת כלל. אודה ואתוודה שבערבים הראשונים ההם הוא השאיר עליי רושם די נעים. קומתו לא היתה גבוהה, אך הוא היה בנוי היטב ותנועותיו זריזות; היה נדמה שחליפתו השחורה הצנועה ועניבת הפרפר השחורה מרמזות באיפוק על אבל חשאי. פניו החיוורות, בעלות התווים העדינים, היו צעירות, אך צופה רגיש היה יכול למצוא בתווים אלה חותם של עצבות וניסיון חיים. התנהגותו היתה ללא דופי, הוא חייך חיוך שלֵו ועצוב במקצת שהיה משתהה על שפתיו. מיעט בדיבור, אך כל התבטאויותיו היו נבונות והושמעו בעיתן. בדיחותיו הנדירות, מעודנות מכדי לעורר צחוק שלוח רסן, פתחו בשיחה דלת סתרים והכניסו רעננות פתאומית. כמדומה, לא היה יכול שלא למצוא חן מיד בעיני ואניה – דווקא בזכות ענוותנותו הנאצלת, האפופה מסתורין, חיוורון מצחו וצרוּת ידיו... סממנים אלו ואחרים – למשל, המילה "רוב תודות" שבוטאה לאט ובהדגשה – סופן היה לגלות לצופה הרגיש, שסמורוב משתייך לשמנא וסלתא של החברה הפטרבורגית.

מריאנה ניקולייבנה, שדיברה על אימֵי המלחמה, השתתקה לרגע, כי חשה סוף סוף שרומן בוגדנוביץ' המזוקן והמלא הדר כבר מזמן רוצה להכניס מילה משלו, שהוא החזיק אותה בפיו כמו סוכריית קרמל גדולה. אך לא היה לו מזל. סמורוב היה, כמתברר, זריז ממנו.

"כשליבי קשוב לאימי המלחמה," אמר סמורוב בחיוך, "איני מצר על חברִי ועל אמו של חברִי;[4] מצר אני על אלה שלא הזדמן להם להשתתף במלחמה. קשה לבטא את ההנאה המוזיקלית שבזמזום קליעי רובים – או כשאתה יוצא בסערה למתקפה על גב סוסך..."

"מלחמה היא תמיד מתועבת," קטעה אותו מריאנה ניקולייבנה ביבושת, "נראה שחינוכי שונה משלך. אדם הנוטל את חייו של אחר הוא תמיד רוצח, בין אם הוא תליין או איש חיל הפרשים."

"אני אישית..." אמר סמורוב, אבל היא קטעה אותו שוב.

"גבורת המלחמה היא שריד העבר. בזמן עבודתי כרופאה הזדמן לי לעתים קרובות לראות אנשים שמלחמה עשתה אותם בעלי מום והסיטה אותם מן המסילה. האנושות שואפת כעת לאידיאלים אחרים. אין לך דבר משפיל יותר מלהיות בשר תותחים. אולי חינוך שונה..."

"אני אישית..." אמר סמורוב.

"חינוך שונה," הזדרזה להמשיך, "על ברכי הרעיונות של הומאניוּת ואינטרסים כלל-תרבותיים, אני מביטה בדבר במבט שונה משלך. לא יריתי מטחים באף אחד ולא דקרתי איש בחרב. היֵה סמוך ובטוח: בין עמיתיי הרופאים יימצאו יותר גיבורים מאשר בשדה הקרב..."

"אני אישית..." אמר סמורוב.

"אך נניח לכך," פסקה מריאנה ניקולייבנה, "אני רואה שאתה לא תשכנע אותי ואני לא אשכנע אותך. הדיונים תמו."

השתררה שתיקה קלה. סמורוב בחש בשלווה תה בכפית. כן, מובן מאליו, הוא קצין לשעבר, עז נפש, שותפו של המוות, ואינו מספר דבר על הרפתקאותיו אך ורק בשל צניעותו.

"רציתי לספר משהו," רעם בקולו רומן בוגדנוביץ', "הזכרת את קונסטנטינופול, מריאנה ניקולייבנה. היה לי שם מכר טוב – קַשְׁמָרין שמו, אחרי כן רבתי איתו, הוא היה בוטה מאוד ורתחן, גם אם ממהר להתפייס וטוב לב בדרכו-שלו. דרך אגב, הוא הכה צרפתי אחד מכות רצח – בגלל קנאה. ובכן, הוא סיפר לי את הסיפור הבא. יש בו כדי לצייר את אורחות החיים בטורקיה. את מתארת לעצמך..."

"האומנם הכה?" קטע אותו סמורוב בחיוך, "איזה יופי, את זה אני אוהב..."

"מכות רצח," אמר רומן בוגדנוביץ' ופתח בסיפורו.

סמורוב הקשיב והנהן, כמאשר. היה אפשר לראות שבאדם מסוגו, למרות צניעותו וחזותו השקטה למראית עין, מסתתר כעין להט, והוא מסוגל בפרץ חימה לעשות מבן אדם קציצות, ובפרץ תשוקה לחטוף אישה תחת מעילו בלילה נשוב רוחות, כפי שעשה מישהו בסיפורו של רומן בוגדנוביץ'. אם ואניה התמצאה בבני אדם, היתה צריכה להבחין בכך.

"הכול מסופר בפרוטרוט ביומני," סיים רומן בוגדנוביץ' בשביעות רצון עצמית ולגם תה.

מוחין וחרושצ'וב קפאו שוב לצד משקופי הדלת. ואניה ויבגניה יבגנייבנה יישרו את השמלות על ברכיהן במחווה זהה. מריאנה ניקולייבנה קבעה בלי סיבה נראית לעין את מבטה בסמורוב, שישב בצדודית אליה ועל פי מרשם של "טיקים" גבריים, הזיז את שרירי עצמות לחייו תחת מבטה העוין. הוא מצא חן בעיניי – כן, הוא מצא חן בעיניי; וחשתי שככל שמריאנה ניקולייבנה, רופאה ואשת תרבות, ממקדת בו את מבטה, כן גדלה וצומחת דמותו ההולכת ומסתמנת בבירור של סכינאי צעיר, בעל עצבי ברזל, חיוור מלילות ללא שינה שידע בערוצים בערבה, בתחנות רכבת שנהרסו בהפגזות. היה נדמה שהכול כשורה.

[1] Waffenschein (גרמנית) – רישיון לנשיאת נשק.

[2] לפי המיתולוגיה היוונית, אחת מתשע המוזות, המופקדת על ההיסטוריה ועל שירת הגבורה.

[3] "מוֹנָה וַאנָה" ("Monna Vanna", 1902), מחזה מאת המחזאי הבלגי מוֹריס מֶטֶרלינק (1949-1862) שזכה בשעתו לפופולריות עצומה באירופה.

[4] הֶרמֵז לשירו של ניקוֹלַאי נֶקרָסוֹב (1878-1821), משורר, סופר ופובליציסט רוסי נודע, קלאסיקן, "כשלבי קשוב לאימי המלחמה". הדובר בשיר טוען שאינו מצר לא על חברו של גיבור מלחמה ולא על אשתו, אלא על אמהות החיילים שמתו.

_____________________

"עד ראייה", ולדימיר נבוקוב (מרוסית: דינה מקרון), אפרסמון ספרים, 110 עמודים, 84 שקלים

עוד מהארץ

image beaconimage beaconimage beacon