אתה משתמש בגרסה ישנה יותר של הדפדפן. לחווית MSN הטובה ביותר, השתמש ב-גרסה נתמכת.

ההנחות הגדולות שהעניק מנדלבליט לנתניהו - והפרק המשעשע בהחלטה שלו

סמל של TheMarker TheMarker 17/10/2020 עידו באום
נתניהו בכנסת, בחודש אוגוסט צילום: אורן בן חקון © סופק על ידי TheMarker נתניהו בכנסת, בחודש אוגוסט צילום: אורן בן חקון

איש עסקים אמיד רשאי לממן איש ציבורי פוליטי. גם אם מדובר בסכומי כסף עצומים ובטובות הנאה תאגידיות - אין איסור פלילי על מתן טובות הנאה כאלה. זו השורה התחתונה של החלטת היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, שלא לפתוח בחקירה ב"פרשת המניות".

מדינת ישראל צעדה צעד מהותי נוסף לעבר ביצור השחיתות המוסדית. התקרבנו למציאות המושחתת שיצר בארה"ב פסק הדין "סיטיזנס יונייטד" ב-2010. פסק הדין, שבו נקבע כי תאגידים רשאים לממן פוליטיקאים במסגרת חופש הביטוי התאגידי, איפשר לתאגידי ענק להזרים סכומי עתק לפוליטיקאים שדואגים לאג'נדה שלהם. כולנו יודעים איזה נשיא הם קיבלו הודות לכך.

מסמך עיקרי החלטת היועץ נע על הספקטרום שבין כדור הרדמה לסאטירה משעשעת. בפרק המשעשע, מנדלבליט מניח שנתניהו קיבל מבן דודו נתן מיליקובסקי "טובת הנאה". כלב נשך אדם היא חדשה מרעישה יותר. מתי נתניהו לא קיבל טובות הנאה? האיש הרי חי, לכאורה, על סיגרים ושמפניות מחברים, ובן הדוד מספק מיליונים כדמי כיס.

כמו כן, על פי עיקרי ההחלטה אין כל בסיס להנחת היועמ"ש על קבלת טובת הנאה. למה? זה החלק המרדים בהחלטת היועץ: למעשה, נתניהו כלל לא קנה מניות. ב-2007 השקיע נתניהו בשותפות משפחתית של בני משפחת מיליקובסקי. השותפות, NMSD שמה, החזיקה 61% ממניות חברת סידריפט, כך שחלקו של נתניהו בסידריפט היה 1%. סידריפיט היתה ספקית חומרים לחברת גראפטק, שייצרה אלקטרודות הנחוצות לייצור פלדה, ואילו גראפטק היתה ספקית שולית של תיסנקרופ. בשלב מסוים החליטה גראפטק לקנות את סידריפט מ-NMSD, ולכן כל בני המשפחה, לרבות נתניהו, נפרדו מההחזקה המשותפת. תחילה מכר נתניהו את חלקו למיליקובסקי, ומיליקובסקי מכר אותו לגראפטק.

איפה טובת ההנאה? נתניהו נכנס לשותפות ב-2007 ושילם עבור חלקו 600 אלף דולר (כ-2.5 מיליון שקל). כשנתניהו יצא מהשותפות ב-2010, הוא קיבל ממיליקובסקי עבור חלקו 4.4 מיליון דולר (כ-16 מיליון שקל).

ויינשטיין ומנדלבליט ב-2016 צילום: חיים צח / לעמ © סופק על ידי TheMarker ויינשטיין ומנדלבליט ב-2016 צילום: חיים צח / לעמ

בשל חלוף הזמן, מסביר מנדלבליט עצמו, "קיים קושי לאסוף תשתית עובדתית מקיפה שתאפשר לקבוע ממצאים באשר לקיומה ולהיקפה של טובת ההנאה, הנגזרות גם משאלת שווי החברות שבהן עסקינן". למרות זאת, הוא מוסיף, "יצאתי מנקודת הנחה כי נתניהו אכן קיבל טובת הנאה משמעותית ממיליקובסקי ב-2007".

נראה שהרווח הגדול שנוצר לנתניהו תוך שלוש שנים הוא הנימוק להנחה של מנדלבליט. אפשר, כמובן, לחשוב על נימוק אחר לביסוס ההנחה: האם, למשל, נתניהו אכן השקיע מכיסו הפרטי 2.5 מיליון שקל ברכישת הזכויות? אולי רעייתו לא ידעה, ונתניהו (שוב?) ישן בסוף השבוע על הספה בסלון.

אפשרות אחרת - שלא תיבדק בשל ההחלטה - היא שמישהו נתן לנתניהו את הכסף; ואפשרות שלישית היא שמדובר במחיר כה מוזל, שגם שרה נתניהו היתה מוכנה לשלם. אגב, אם מדובר בטובת הנאה, היא חייבת דיווח למס הכנסה - עוד נושא שהיועץ לא בדק.

במסמך הסגירה השתלטה על מנדלבליט רוח וינשטיינית. קודמו בתפקיד, יהודה וינשטיין, סגר את תיק חברות הקש של אביגדור ליברמן, אחרי שהעלה בחוות הדעת שלל הנחות סנגוריאליות שאפילו הסנגורים של ליברמן עצמו לא העלו בשימוע בפניו.

בעיקרי ההחלטה של מנדלבליט יש הנחות מעטות לחובתו של נתניהו, והן אינן מבוססות. לעומת זאת, כאשר מנדלבליט אומר שאינו יכול למלא את החללים שנמצאו בהנחות לחובת נתניהו - הוא ממלא אותן בפועל בהנחות לטובת נתניהו, אף שההצדקה להנחות כאלה מוטלת בספק.

עוד מ-TheMarker

image beaconimage beaconimage beacon