אתה משתמש בגרסה ישנה יותר של הדפדפן. לחווית MSN הטובה ביותר, השתמש ב-גרסה נתמכת.

במשך 73 שנה אווה לא הסכימה לחשוף את שעברה בשואה. רק לאחר מותה יומנה יוצא לאור

סמל של הארץ הארץ לפני 6 ימים עופר אדרת
אווה מציגה תמונה שבה היא (שנייה משמאל) עם אחותה הקטנה (באמצע) וחברות, לפני המלחמה צילום: אלבום אווה ליבנה © סופק על ידי הארץ אווה מציגה תמונה שבה היא (שנייה משמאל) עם אחותה הקטנה (באמצע) וחברות, לפני המלחמה צילום: אלבום אווה ליבנה

בתום מלחמת העולם השנייה התיישבה אווה נוסנוביץ' (לימים ליבנה), ניצולת שואה בת 20 מפולין, והעלתה על הכתב את קורותיה. היא היתה אז עדיין על אדמת אירופה, בה איבדה את אמה ואחותה, ממתינה לעלייתה לארץ ישראל. "אנחנו היהודים על אדמת ניכר, אדמה הספוגה בדם אחינו, יושבים ומצפים בגעגועים לרגע בו ניתלש מכאן אל מולדתנו, אל ארצנו שאותה עדיין איננו מכירים, אך היא כבר קרובה ללבנו", כתבה.

"עמדתי פנים אל פנים אל מול מלחמה מזוויעה, ברברית, קניבלית. חשופה למוות בכל רגע. הפסקתי להיות אני עצמי"אווה ליבנה

"מחשבותיי התעופפו הרחק הרחק, אלפי קילומטרים מכאן, אל פלשתינה, אל ארץ זבת חלב ודבש", המשיכה ותיארה מראות שונים מארץ ישראל, שחלפו על פניה בדמיונה. "אני מהלכת בהרים, מתבוננת ומתפעלת, כעבור רגע ראיתי עצמי מעל מימי הירדן, ופתאום שוטטתי בסמטאות הצרות הרומנטיות של העיר העתיקה בירושלים, והנה הגעתי אל הכותל המערבי ונדמה היה לי שחייתי לפני אלפי שנים".

את כתיבת היומן החלה במחנה העקורים ברגן בלזן בגרמניה ביולי 1945. בתחילת 1947 סיימה את הכתיבה בקיבוץ דגניה בארץ ישראל. 90 עמודים, בכתב יד בפולנית, יצאו תחת ידיה. מאז, במשך 73 שנה, לא הראתה אותו לאיש. לפני כשנה, בטרם נפטרה, הציגה אותו לראשונה בפני משפחתה, ובהסכמתה הוא הופקד בארכיון מוזיאון בית לוחמי הגטאות, שם הוא תורגם מפולנית לעברית.

"היומן נתן לי תקווה, ואיפשר לי לראות את רגעי הבדידות הקשים ביותר בצורה מכילה וכחלק מהחיים", אמרה נכדתה, לילך פנינה ליבנה. "הכתיבה הכנה איפשרה לי לגעת בנפשה העדינה, למצוא את עצמי בתוך סבתי ולהתמלא בתחושה של אי־בדידות".

"לעיניי שרפו ילדים"

אווה (מימין) עם אמה פסיה ואחותה רניה, בחופשה לפני המלחמה. לפני מותה אמרה לה האם: לפני מותה אמרה לה האם: "החזיקי מעמד" צילום: אלבום אווה ליבנה © סופק על ידי הארץ אווה (מימין) עם אמה פסיה ואחותה רניה, בחופשה לפני המלחמה. לפני מותה אמרה לה האם: לפני מותה אמרה לה האם: "החזיקי מעמד" צילום: אלבום אווה ליבנה

אווה נולדה ב–1926 בפיוטרקוב טריבונלסקי, עיר פולנית עתיקה. אביה, אריה, היה יבואן של פירות. אמה, פסיה, היתה בעלת חנות. אחותה רניה נולדה שלוש שנים אחריה. ב–1 בנובמבר 1939, חודשיים אחרי כיבוש פולין בידי גרמניה הנאצית, נאלצו בני המשפחה לעזוב את ביתם ולעבור לגטו בעיר. "תלשו אותנו מהחיים האלה", כתבה ביומנה. "רוב חברותיי הומתו בגז. אני שרדתי. עברתי גיהנום. לעיניי ירו באנשים, לעיניי שרפו ילדים".

"לא יכולתי להתרגל לחיים אלה. כאשר הסתכלתי איך אמא ואחותי הולכות ונמוגות, הולכות וקמלות, רציתי לשכב ולא לקום עוד"אווה ליבנה

אווה, שהיתה אז נערה, המשיכה תחילה ללמוד במחתרת, הן אצל מורים יהודים, שלימדו בני נוער בקבוצות קטנות והן אצל פרופ' פולני, שפתח את ביתו, מחוץ לגטו, בפניה ובפני חברותיה היהודיות. כדי להגיע לשיעורים היה עליהן להסיר את סרט הזרוע, שהסגיר את מוצאן. הגטו היה פתוח, הן לא נאלצו לחפור בור מתחת לגדר או לחפש חרך בקיר, אבל כן להיזהר פן ייתפסו. "לימודי הפילוסופיה והשירה אצל הפרופ' הפולני הצילו את נפשה", אמרה נכדתה לילך.

בני משפחת נוסנוביץ' שרדו את האקציות, במהלכן שולחו למחנה טרבלינקה כ–22 אלף מיהודי האזור. במשך שנה הועבדו במיון רכוש יהודי גזול. אווה זכרה כיצד אחת העובדות הועמדה ליד הקיר ונורתה למוות לאחר שגנבה זוג גרביים. בשלב מסוים נלקחו אווה לעבוד אצל גרמנים בניקיון ובמשק בית. אחד מהם נהג להשמיע לה מוסיקה קלאסית, כי ידע שהיא מנגנת בפסנתר. אותו גרמני השתתף בהוצאה להורג של כ–60 יהודים בבית כנסת בעיר.

שני עמודים מיומנה של אווה. בהסכמתה הוא הופקד בארכיון מוזיאון בית לוחמי הגטאות, שם הוא תורגם מפולנית לעברית צילום: ארכיון קיבוץ לוחמ © סופק על ידי הארץ שני עמודים מיומנה של אווה. בהסכמתה הוא הופקד בארכיון מוזיאון בית לוחמי הגטאות, שם הוא תורגם מפולנית לעברית צילום: ארכיון קיבוץ לוחמ

"עמדתי פנים אל פנים אל מול מלחמה מזוויעה, ברברית, קניבלית. חשופה למוות בכל רגע. הפסקתי להיות אני עצמי", תיארה ביומן. "רק לעתים רחוקות האירה בנשמתי מעט תקווה, אמונה".

עם חיסול הגטו נשלח אביה לעבוד בצ'נסטוחובה ומשם למחנה הריכוז בוכנוולד יחד עם מי שעתיד להיות הרב הראשי לישראל, ישראל מאיר לאו. האב שרד לבסוף. אווה, אחותה ואמה שולחו באוקטובר 1944 למחנה הריכוז לנשים רוונסבריק. "בתוך הקרון צפוף, מחניק. ילדים בוכים", כתבה ביומנה על הנסיעה. "דמעות חונקות את גרוני. מה יהיה? בראשי כאוס. לקפוץ מהקרון החוצה, לברוח? להשאיר את אמי ואת אחותי? לבד, שבורות ברוחן ובגופן ולברוח? לא! עדיף למות".

רניה והאב אריה, לפני המלחמה צילום: אלבום אווה ליבנה © סופק על ידי הארץ רניה והאב אריה, לפני המלחמה צילום: אלבום אווה ליבנה

הסבל ברכבת היה רק הכנה למחנה עצמו. "ימים ארוכים ואכזריים, איומים, מלאי זוועות. ימים של עבודה פיזית קשה. משעה שלוש לפנות בוקר ועד השעה שבע עמדנו במסדר בלי שים לב למזג האוויר. כפות הרגליים והידיים התאבנו, קפאו. בכל מסדר בכיתי. זה היה מעל לכוחותיי", כתבה. "לא יכולתי להתרגל לחיים אלה. כאשר הסתכלתי איך אמא ואחותי הולכות ונמוגות, הולכות וקמלות, רציתי לשכב ולא לקום עוד".

בינואר 1945 הועברו בקרונות משא לברגן־בלזן. "הכניסו אותנו לבלוקים ללא דרגשים. אמרו לנו לשכב על הרצפה. 400 איש באולם אחד. שכבנו אחד על השני. האנשים נפלו ומתו כמו זבובים. החולים והמתים שכבו בבגדיהם על הרצפה המלוכלכת", תיארה. אמה היתה אחת מן המתים. לפני מותה אמרה: "החזיקי מעמד". בהמשך מתה גם אחותה. "השמש זרחה, הציפורים צייצו", כתבה, "ורנה הסתלקה, נערה יפהפייה. היא היתה יותר מדי טובה, יותר מדי רגישה בשביל החיים האכזריים האלה".

ב–15 באפריל שחררו הבריטים את המחנה. את רגעי השחרור תיארה בדרמטיות. "אנו עומדים במסדר הספירה, ללא תנועה, ללא מחשבה, רעבים, מנומנמים, קפואים עד לשד עצמותינו. אנו מחכים לאשת ה־ס"ס", סיפרה במילותיה. "חולפות שניות, דקות, שעות. דממה. איש לא מגיע.

אווה (עומדת ראשונה מימין בשורה העליונה) בתצלום כיתתי מלפני המלחמה צילום: אלבום אווה ליבנה © סופק על ידי הארץ אווה (עומדת ראשונה מימין בשורה העליונה) בתצלום כיתתי מלפני המלחמה צילום: אלבום אווה ליבנה

"פתאום אנו שומעים מרחוק שאון, רעש, המולה. אנו מקשיבים. מה זה? אנו מבוהלים. אולי עומדים לגמור איתנו?...אנו ממשיכים לעמוד ומחכים. ופתאום! איננו מאמינים לעינינו. במקום לעמוד במסדר האנשים מתחילים לרוץ, מתנשקים, צועקים. מה זה? מה קרה? אני שומעת משפטים קטועים: 'אין מסדר. ה־ס"ס ברחו. האנגלים נמצאים כמה קילומטרים מאיתנו'".

תחילה כמעט התעלפה. "לא האמנתי. אבל אחר כך נסחפתי עם הזרם התחלתי להשתגע. רקדתי, צחקתי, בכיתי. אנשים לא ידעו מה לעשות עם עצמם. כאילו ברגע האחרון הצילו אותנו מלוע האריה, מטביעה".

בחזרה למראות מהמחנה

אווה עם בעלה יונה, בדגניה צילום: אלבום אווה ליבנה © סופק על ידי הארץ אווה עם בעלה יונה, בדגניה צילום: אלבום אווה ליבנה

במחנה העקורים התאוששה ממחלת הטיפוס שבה לקתה ואז החלה לחשוב על העתיד. "נולד בי רעיון חדש. פלשתינה. אותה פלשתינה עליה סיפרו פעם שזו ארץ חלב ודבש. אותה פלשתינה שמימים ימימה היתה שייכת לנו". על ההתרגשות של ההכנות לעלייה העיבו הזיכרונות. "במחשבתי אני חוזרת אל הרגעים הנוראים והמפחידים של המחנה וכל ישותי נמלאת חלחלה", כתבה ביומן. "נדמה לי שעוד מעט אתעורר מחלום נפלא ושוב אשמע את היבבה החודרת של הסירנה, המעירה אותנו למסדר ספירה. ששוב יהיה עלי להקיץ בשלוש לפנות בוקר — בכפור או בברד, בגשם או ברוח ולעמוד קפואה בחוץ שלוש, ארבע או חמש שעות. ששוב אראה את פרצופה המתועב של המשגיחה".

ב–1947 עלתה לארץ עם חבריה לתנועת "נוחם" (נוער חלוצי מאוחד). אחד מהם, יונה ליבנה, היה בעלה לעתיד. "עזבתי מקום בו חשבתי לחיות עד סוף ימיי. עזבתי ללא צער, ללא כאב", כתבה על עלייתה. "לא יכולתי לחשוב רק על עצמי כאשר ארצנו זקוקה לעזרה, קוראת לי. לא רציתי לחשוב על אושרי האישי, על נוחיותי, כאשר את דרכי האירה מחשבה אחרת: מולדת שלי, ארץ שלי, לעבוד בה, לבנות אותה".

גם על הבוקר הראשון בארץ החדשה כתבה ביומן. "אחרי לילה ראשון בו ישנתי על אדמת פלשתינה, חשבתי שזה חלום, תעתוע, חזיון שווא. הרצל אמר: 'אם תרצו, אין זו אגדה'. כך זה היה אצלי. היה חלום, היתה שאיפה והנה הכל הפך למציאות. עכשיו כאשר התחלתי לנשום את האוויר של פלשתינה, חשתי קשר מוזר אל האדמה הזאת, קשר דם, קשר היסטורי שהלך אחורה כמה אלפי שנים. והייתי מאושרת".

אווה (שנייה מימין) עם חברות מבית הספר. כשהמשפחה עברה לגטו, המשיכה ללמוד במחתרת צילום: אלבום אווה ליבנה © סופק על ידי הארץ אווה (שנייה מימין) עם חברות מבית הספר. כשהמשפחה עברה לגטו, המשיכה ללמוד במחתרת צילום: אלבום אווה ליבנה

בארץ נתנה ביטוי גם לכעסה על אומות העולם, שלא העניקו מיד בית לשרידי העם היהודי. "האם עוד לא הגיע הזמן לפתור את הבעיה היהודית? מדוע בכל העולם כל כך שונאים אותנו? היכן מקומנו? לא מרשים לנו לחיות בשום מקום וגם לא רוצים לתת לנו פיסת אדמה. האם בכל העולם כולו אין אדם אמיץ וישר שיאמר 'לא, זה לא יכול כך להימשך?'".

"ואז רק חולפות לעיניי מראות מברגן בלזן: האולמות בהם אנשים־שלדים שכבו אחד על השני על הרצפות המזוהמות. הגניחות, והיללות וההזיות ו'איני רוצה עוד לחיות. תנו לי רעל'אווה ליבנה

היא התקשתה להבין כיצד מנהיגי העולם חורצים את גורלם של יהודים ניצולי שואה, בלי שהתנסו בעצמם בזוועות המלחמה. "כאשר אני קוראת בעיתון איך מתווכחים על הבעיה היהודית בממשל האנגלי או האמריקאי, מתפלמסים ולא מגיעים לשום מסקנה ודוחים את הפתרון עוד ועוד, זה מביא אותי למצב בו איני יכולה עוד לחוש או לחשוב", כתבה.

"ואז רק חולפות לעיניי מראות מברגן בלזן: האולמות בהם אנשים־שלדים שכבו אחד על השני על הרצפות המזוהמות. הגניחות, והיללות וההזיות ו'איני רוצה עוד לחיות. תנו לי רעל'. וארובות המשרפות מהן עלה עשן גופות של מתים יומם ולילה".

בפנותה אל הפוליטיקאים, כתבה ביומנה: "ולכן אתם צודקים. משום שלא חוויתם אפילו יום אחד בברגן בלזן ללא מים, ללא לחם. שלא עמדתם שעות ביום ובלילה בחוץ בקור. שהכריות שלכם לא היו הגופות המתות של אמותיכם, בנותיכם, אחיותיכם. שלא טרפו אתכם כינים וחרקים אחרים. לכן מותר לכם לשבת סביב שולחנות ולהתפלמס ולהתפלפל, האם להכניס את האנשים שבנס שרדו מהגיהינום לארץ שאליה הם רוצים להגיע בכל גופם ונשמתם".

אווה עם נכדתה לילך (מימין) וכלתה, הסופרת חנה ליבנה. הפגישות עמן הולידו את ספר הילדים "ציפור המזל שלי", שמבוסס על סיפורה של אווה ונכתב בידי כלתה צילום: אלבום אווה ליבנה © סופק על ידי הארץ אווה עם נכדתה לילך (מימין) וכלתה, הסופרת חנה ליבנה. הפגישות עמן הולידו את ספר הילדים "ציפור המזל שלי", שמבוסס על סיפורה של אווה ונכתב בידי כלתה צילום: אלבום אווה ליבנה

אחרי שנה בקיבוץ דגניה עברה לתל אביב עם בעלה. בהמשך התלוותה אליו בשליחויות דיפלומטיות לוורשה, מוסקבה ופראג, ועבדה כמזכירה במשרד ראש הממשלה. השניים הביאו לעולם שני ילדים, מוטי ואהובה. הוא מת ב–2011, היא כעשר שנים קודם לכן, מסרטן. היו להם גם נכדים ונינים. בשנים האחרונות כלתה של אווה (אשתו של בנה, מוטי), הסופרת חנה ליבנה, ונכדתה, לילך פנינה ליבנה, נפגשו עמה כדי לתעד את סיפוריה. "במהלך המפגשים הללו היא סיפרה לנו על היומן שלה, אך לא רצתה שנתרגם אותו, ואמרה שנעשה כך רק לאחר מותה", סיפרה לילך.

המפגשים הולידו את ספר הילדים "ציפור המזל שלי", שמבוסס על סיפורה של אווה ונכתב בידי כלתה. נכדתה, כוריאוגרפית ורקדנית, יצרה מופע המשלב קטעים מחייה של אווה, אשר הוצג בפולין ובישראל. רק סמוך למותה הסכימה אווה לחשוף את יומנה. תרגומו לעברית הושלם שבוע אחרי מותה, בנובמבר האחרון, בגיל 94.

"היית אכזרי כלפינו וחזק מאיתנו", כתבה על העבר. "היה בידך הכוח ואנו היינו חסרי אונים. ניצחת. אנחנו הפסדנו. אבל על חורבות התבערה החלו לאט להתאסף השרידים. שרידים של קיומנו, שרידים של רכושנו, שרידים של משפחותינו... תמיד תרדוף אחרינו. תופיע כאשר יהיה לנו טוב, כאשר נצחק, תגיח אפילו לשבריר של שנייה כדי להציק לנו, כדי להרוג את צחוקנו ואת רגע האושר. אתה חזק מאיתנו. אך על אף הכל לא נוותר. החיים קוראים לנו".

עוד מהארץ

image beaconimage beaconimage beacon