אתה משתמש בגרסה ישנה יותר של הדפדפן. לחווית MSN הטובה ביותר, השתמש ב-גרסה נתמכת.

"אולי יבוא יום ויהיו לכם, בני האדם, כנפיים": פרק מתוך "המעוף המופלא"

סמל של ynet ynet 25/11/2021 ynet
© YNET

הנחיתה והפגישה עם המפקד שלי

הלילה שבו הגעתי לאפריקה היה היפה מכל הלילות שחוויתי בחיי. זה היה לילה ירוק, אחד מאותם לילות שבהם האושר הוא כמעט בלתי נסבל. החיים הטריפו אותי, האוויר הטריף אותי, הייתי מטורף על הרוח ועל השמש. בקרבָּהּ של דממה מדהימה עמד ניחוח הקיץ.

טסתי חופשי ברקיע, נסקתי בזרם החם, ריחפתי בכיוון מטה, והכוכבים האפריקאים הצלולים ניתרו על פני כוכב הלכת.

הטסתי את "ויטָה נוּאוֹבָה", המטוס שלי מדגם קַפּרוֹני 133. זה היה ב-24 ביוני 1935. היעד: אריתריאה. המשימה: סודית. לא ידעתי דבר נוסף על אודות הנסיעה שלי.

תמשיך להתקדם – כך חשבתי לעצמי – אל תעצור. ישר בכיוון החרטום, כעת החיים שלך יהיו יוצאים מן הכלל, תמשיך לכיוון דרום כל הזמן, מי יודע מה מצפה לך.

ראשי היה סחרחר מרוב פליאה, מתא הטייס כבר ציירתי בדמיוני ימים סוערים, עלוות דקלים, דיונות מדבריות בגון הזעפרן, את הפירמידות במצרים וגם את הים האדום.

כמה עז היה מראה הפירמידות של ח'וּפוּ מתחת לגחון המטוס הקל והתלת-מנועי שלי. גם אני הייתי קל, נסער, חתול רחוב בעננים, נלהב מכל טלטלה של ההגאים.

שיחקתי עם הרוח, למעלה ולמטה, בין הים ובין החלל: נסקתי לגבהים כדי לראות את הכוכבים, וצללתי למעמקים כדי ללקק את שפתי הים האדום השופע דגים ולווייתנים.

טסתי, טסתי חופשי, הבטתי קדימה, ללא זיכרונות, משום שכשאתה חי את החיים אין לך פנאי להיזכר בדברים, ואז אני אכן חייתי. כן, חייתי, הייתי איש צעיר.

בלילה הירוק ההוא צפו על פני הים עצי הסמבוק של מחוז דַנקַליָה, ושטו במימיו האוניות האיטלקיות עמוסות בפצצות.

בלילה הירוק ההוא המדחף טחן את האוויר המבושם בניחוח קינמון על פני האדמה של אביסיניה, חזקה ואדומה כמו כוכב הלכת בשחר הימים: תהומות פעורות, נקיקים, מתלולים, יערות, זברות, אריות ואיילות במנוסה. ואחר כך, קרובים יותר ויותר, ראיתי את עצי החלבלוב שצורתם כצורת מנורת קנים, את הפירות העסיסיים של שיחי האגבה, את האורות האדמדמים של שדה התעופה ואת החול שהיה דק כמו זה שעל הירח.

באוֹטוּמלוֹ, כשביצעתי נחיתת ספירלה, הדממה הייתה קסומה, אבל לאחר מכן רעמו נהמות הפילים ונשמעה שירת הנשים.

קולות הנשים השרות קרבו אליי אט-אט, כמו הגחליליות הביישניות בקיץ, ולאיטו הלך וגבר גם הפחד שלי.

הפחד אוכל את הלב כשהוא מוגזם. עליי להיות אמיץ – חשבתי ביני לביני – אני אדם עם כנפיים ולא כבשה עצובה. פעמוני הגמלים היטלטלו עם השירה, ועל הגמלים התנועעו מעדנות גם מותניהן של עשר נשים שחורות ועירומות.

אלה היו הגופים השחורים הראשונים שראיתי אי פעם: גופי ארד מופלאים באור הירח, ועל הגמל האחרון עשה את דרכו, ישוב באפיריון, קפטן בצבא האיטלקי ואיתו תוכי ירוק, אדום וצהוב, ולו מקור מחודד.

האיש חבש קסדה של קולוניאליסטים, והיה לו חיוך רחב וארשת מלנכולית, כמי שנהנה מהרגע הזה וממנו בלבד.

"אני הקפטן בֵּבָּה מוֹנדיוֹ, מי אתה?"

"הטייס ג'וּליוֹ ג'אמוֹ, אדוני."

"חיכיתי לך. נולדת בסטרוֹמבּוֹלי בשנת 1912?"

"כן, אדוני."

"מכנים אותך 'היתוש'?"

"כן, אדוני."

"למה?"

"אני נוחת בכל מקום, ועושה את זה בשקט."

"אתה יודע מהי המלחמה?"

"ראיתי אותה רק בקולנוע."

"גם אני, אבל מוטב שלא להפיץ את זה ברבים."

רוצים לקרוא את "המעוף המופלא" בגירסה דיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון, לאייפד ולאנדרואיד.   

התוכי תר אחרי הפרעושים בנוצותיו הצבעוניות והביט עליי בעין עקומה.

"אתה חושב שאתה מיוחד בגלל שאתה טס בשמיים? אין לך נוצות וגם לא כנפיים: אתה רק חצי ציפור."

זה היה התוכי המדבר הראשון שפגשתי בחיי: איזה מין קסם הוא הקסם הזה?

מונדיו הרגיע אותי.

"אל תפחד, הוא אומר רק דברים קצרים."

"אף פעם לא ראיתי תוכי מדבר."

"מוטב שדבר לא יפליא אותך, אפריקה כולה מעוררת פליאה. אציג אותו בפניך: שמו פָּפָּמוֹנדוֹ".

"מה פירוש השם?"

"הוא אוהב את העולם ואוכל הרבה."

פפמונדו עדיין הביט בי בעין עקומה.

הגחליליות השתכשכו באוויר הצלול, הנשים ליטפו אותי בריסיהן הארוכים והקטיפתיים, כאילו היו מסך באולמות התיאטרון והאופרה. ואכן התיאטרון, בלילה הירוק ההוא, לא היה חזיון תעתועים.

הצמחים והרמשים ייללו, הכוכבים נפלו כברד מן השמיים, הכול צחק אך גם רטט, והרעשים ביקעו את האפלה.

לאיזה עולם צנחתי? חריקות, גופים שחורים ועירומים, תוכי מדבר וקפטן משוגע.

"קפטן, מה המשימה שלי?"

"איני יכול לומר לך דבר."

"תאמר רק מה שאתה יכול."

"אולי מחר."

הלילה עבר ביעף, הירח נעלם וגם הליליות עמדו להירדם, ואני המשכתי להביט בתוכּי.

"למה אתה מדבר?"

"ואתה, למה אתה מדבר?"

"אני הוגה את המחשבות שלי בקול רם."

"טוב, אז זה חל גם על התוכים המדברים."

הלילה ניגר כנוזל, והנשים הרכות נשאו בטבעיות את גופן העירום, בדיוק כמו שאני נשאתי את האף שלי. 

הירח היה רפה, ורוח חמה חיבקה אותו ונשפה לעברנו את החול. סנדל אחד שלי התרופף, הקסדה הייתה מאובקת, ואם הייתי ממרק אותה אפשר היה לראות את הכנפיים של שני הנשרים המצוירים על גבי המתכת, האחת לבנה והאחרת כחולה.

"מי צייר את הכנפיים האלה, איש מעופף?" שאל אותי מונדיו.

"הבן שלי צייר אותן."

"בן כמה הילד?"

"הוא רק בן שלוש."

"מה שמו?"

"ניקולא, הוא הבכור והוא נולד בליל קיץ שבו הופיעה קשת בענן."

"יש לך עוד ילדים?"

"שניים, נולדו לא מכבר."

"יש לך אבא? יש לך אמא?"

"אבא שלי מת. רק אמי נותרה לי."

"האם תסבול געגועים לארצך?"

"אני נאבק בגעגועים וטס קדימה כל הזמן."

"טוב, אל תיתן לגעגועים לתקוף אותך בחבל הארץ העצום הזה. עוד תראה, אפריקה עד מהרה תמצוץ ממך את נשמתך. כאן יהיה עליך להטות אוזן ולפקוח עין."

אבל העפעפיים שלי כבר צנחו, הייתי עייף מאוד וכל מה שרציתי היה לישון. בין האקליפטוסים ניצבו שתי בקתות: האחת מעץ, בנויה בסגנון צבאי, והאחרת עשויה מבוץ וקש; הראשונה הייתה מעין בית קטן והשנייה הייתה טוּקוּל, בית בוץ כמקובל באתיופיה.

"איזו מהן אתה מעדיף?" שאל אותי מונדיו.

"את בקתת העץ."

רק אחזתי בידית הדלת ועמדתי להחליק אותה כלפי מטה, והנה, במהירות הבזק, כל מראה הבקתה והגג שלה, הקירות והידית, התפרקו לחלוטין לנגד עיניי. על שבבים שהעלו עשן ראיתי צבא של טרמיטים במנוסה על צבתותיהם המשוננות ורגליהם החופזות; ואז היצורים הללו התחפרו בקתדרלות האדמה שלהם, שהיו גבוהות כעמודים, כדי לעכל את הבקתה שלי.

"צריך לפעול בזריזות, לפני שהכול ייעלם," אמר פפמונדו.

אבל אני הייתי עייף. איזו מין ארץ היא זו שבה החיות מפריעות לאדם לישון את שנתו? הזבובים הרעישו יותר מהפילים, והאריות שרטו את האוויר.

באוהל של קפטן מונדיו יכולתי להעביר את שארית הלילה. זה היה אוהל דל: היו בו מיטת ברזל מתקפלת, שולחן רעוע לכתיבה ולאכילה, מנורת נפט ומפה של אביסיניה.

"קפטן, מה משמעות השם אביסיניה? תהום?"

"מקור המילה הוא ביוונית: 'ערבוב'. ואכן כאן התערבבו בניו של נוח: שם, חם ויפת."

"ומה משמעות המילה אתיופים?"

"אנשים שפניהם צרובות, כך קראו להם עוד בימיו של הומרוס."

צרובות?"

"צרובות, שחורות. הקדמונים האמינו שעורם של האתיופים שחור משום שהשמש צרבה את פניהם. דמיונם של אנשי בראשית חופשי, המדע בעולמם אינו קיים."

הקפטן אהב לקרוא, היו שם דפים רבים תלויים על חבלים כאילו היו כבסים שנועדו לייבוש, ועל כל אחד מהם היה כתוב משפט מתוך רומן.

"עשה כרצונך".

"או שכותבים או שחיים".

"אני חולם כדי שלא להפסיק לראות".

וכך, בעודי קורא את המשפטים האלה ונופל בקסמם של שירי הערש שזימרו השפחות, נרדמתי.

עם עלות השחר כולם כבר שרו: נשים, יענים, איילות, פילים, זברות, קופים וגם חיילים, לבנים ושחורים. את הלבנים הכרתי היטב ואילו את השחורים ראיתי לראשונה. היו להם שמות שונים: אַסקָרי, מוּנטז, בּוּלוּק-בּאשי, שיוּם-בּאשי ודוּבָּט, שמשמעו "הטורבנים הלבנים". הדובט היו חיילים שחורים או סתם שכירי חרב בשירות הצבא האיטלקי. הם הגיעו מסומליה, טורבן לבן לראשם ופלג גופם העליון חשוף, כמו לוחמיו של אכילס. האסקרים היו בדרגה גבוהה יותר, ולראשם מגבעת צילינדר אדומה, הדובט לא השתייכו רשמית לצבא האיטלקי, הם התהלכו יחפים או רכבו על גמלים.

הגמלים באוטומלו עבדו יותר מהפרדות שלנו: הם הובילו מזון ותחמושת, הלוך וחזור, כאחוזי תזזית, והאנשים שעל גבם הצליפו בהם והתרוצצו כאילו היו לכודים במחילות נמלים.

נמלים, טרמיטים, פרעושים, תיקנים ויתושים דלקו אחרינו ואז נתקלו בגייסות משוריינים, ארטילריה קלה וכבדה, כידונים, פצצות ואקדחים.

בני אדם ובעלי חיים, בבוקר הראשון שלי באפריקה, נעו וזעו כמשוגעים.

"עם המלחמה, החיים משתנים," אמר הקפטן, "והאדם נתקף במעין אופוריה משונה, כמו של הזבובים בספטמבר, כשהחום כבר מגיע לקיצו והם עומדים למות ואתה רואה איך הם נחבטים בקירות ועפים יומם ולילה. הבט סביבך, אתה לא חש בחוסר הסבלנות האנושית?"

"כולם נראים כאילו הכניסו אותם לצנטריפוגה.""שלוש מאות אלף איש הם עכשיו כמו הזבובים האלה: הם עצבניים, נדחקים בחוסר סבלנות כדי למות. המוות לא מפחיד אותם, הוא אפילו מסעיר אותם. הם מתנהגים כאילו הם בדרכם לחגיגה ולא ללוויה שלהם."

ובשעה שמדריכי הנחה אותי, שמעתי אנקות. הן בקעו מהגרון, קולות עמוקים, ולהן התלוו מהלומות מתכתיות.

הכרתי ולא הכרתי את צליל המתכת הזה וחיפשתי את המטוס שלי "ויטה נואובה".

מאה בבונים קיפצו על הכנפיים של המטוס התלת-מנועי שלי, שנקרא "חיים חדשים", ומחצו אותן כאילו היו קופסה. הייתי נואש, יריתי באוויר ואחר כך גם נמוך יותר.

בבה נטל ממני את הרובה.

"טיפש, לא כך מתנהגים באפריקה. כאן אתה צריך להיות מחונך כמו בחצר המלוכה בלונדון הבירה."

ובלי להעיף בי מבט נוסף העניק צנצנת דבש לראש שבט הבבונים. ראש השבט מצץ מהדבש הרבה יותר מנתיניו, ואז בשמחה, עם טיפת הדבש האחרונה ואחרי שהחוו קידות תודה, נעלמו בני השבט ביער.

מדריכי הביט בי בעין עקומה.

"אדם שהוא מר יקצור רעל."

"מונדיו, מהי המשימה שלי?"

"אתה רוצה לטוס מעלות השחר ועד השקיעה?"

"אני רוצה לטוס."

"אז שתוק ונטוס."

"לאן נטוס?"

"לאביסיניה."

בבה העמיס על המטוס שק בצבע חאקי, ולאחר מכן הרצתי אותו על העשב החם, טפיחה על מתג ההצתה כדי לעורר את המנוע, החרטום הגביה מעופו לעבר הרקיע, ואני המראתי. פפמונדו ישב לצידי, מונדיו הביט בעננים כמסומם.

"העננים מציירים יבשות אחרות."

"יבשות שהרוח סילקה מדרכה."

"העננים מאבדים את צורתם ובכל רגע לובשים צורה חדשה. גם על פני האדמה הכול משתנה, אך לעיתים דרושות לשם כך אלפי שנים. לכן אני מעדיף את האדמה."

"אתה מתרגש להיות בין עננים, קפטן?"

כשמזדקנים נהיים סנטימנטליים. בין כמה אתה, יתוש?"

"בן עשרים ושלוש."

"בהתחשב בגילך אתה מדבר יותר מדי."

"אני לא רשאי לעשות זאת?"

"אדם צעיר צריך לשתוק, אדם מבוגר יכול לדבר אבל רק על אודות נושאים מעניינים. אדם זקן, לעומת זאת, יכול סוף-סוף לדבר כרצונו."

"בן כמה אתה, קפטן?"

"שנותיי רבות ואת כולן חייתי עד כלות."

חציתי זרמים חמים ומערבולות אוויר, אחזתי במוט ההגאים, האור צרב לנו את הריסים ואת השפתיים. חיפשתי את המשקפיים ואת המים, גם מונדיו שתה מהם.

"ג'וליו, מה אתה לוקח איתך לטיסה?"

"מצפן, משקפת, פגיון, נרות, יומן מסע, אקדח שיורה רקטות תאורה, אקדח רגיל ומצנח."

"המצנח הוא חיים רזרוויים. זה היה יכול להיות יפה אילו היו לנו חיים רזרוויים גם על פני האדמה. יש לך איתך דבר נוסף?"

"לא, קפטן."

"אתה צריך שיהיה לך מזרק עם מי מלח, למקרה שתזדמן למקומות תופתיים, ונוסף לזה תצטרך גם חוש התמצאות."

"יש לי מפה ומצפן."

"זה לא מספיק. באפריקה אתה צריך למצוא את דרכך בעזרת הכוכבים והרוחות, לזהות את עקבות בעלי החיים ולהיות בעל חוש ריח כמו זה שיש לחיות."

"ומה יש בשק שלך, קפטן?"

מונדיו לא ענה, הוא הביט בעננים כאילו היו הראשונים שראה מימיו, ופפמונדו גלגל את עיני הארגמן שלו והיה מוקסם.

"אתה טס גבוה ממני."

"למרות שאין לי נוצות ואפילו לא כנפיים."

"אולי יבוא יום ויהיו לכם, בני האדם, כנפיים ברגליים."

מונדיו התמיד במעטה הסודיות שלו, ואני טסתי ללא כיוון מוגדר.

"לאן עליי לטוס, מונדיו?"

"דרומה, תמיד דרומה."

באור האדום והמאובק חפזו להם אדמות פרא ונאות עדן מדבריים.

"היכן האנשים, קפטן?"

"הם נמצאים אך אינם נראים."

"הם מסתתרים?"

"הם אינם רוצים להיראות. זו ארץ מוזרה, יש בה אנימיסטים ונוצרים; במשך אלפי שנים הם שכחו מקיומו של העולם והעולם שכח מקיומם."

טסנו מעל פסגות הרי סמיאן, משוננים כשיני כרישים שנגסו בעננים, ומונדיו, בעיניים לא מזוינות, זיהה את המקומות.

"תנחת על הרמה הזאת, אחרי ארבעת עצי הבאובב שניצבים שם ויוצרים צורת צלב."

והנה, אחרי מילותיו, אכן התגלו עצי באובב וצלבים, הנמכתי טוס בים של אור ונחַתּי.

לא הייתה שם נפש חיה, רק קצת קש, ולמרות זאת אט-אט התקרבו ל"וויטה נואובה" המוני אנשים נושאי מנחות. היו מי שהביאו בשר ארנבות מעושן, זנבות שועלים, מקורי פליקנים, קציצות קרפדות, סוסוני אגם, אשכולות ענבי פרא, זנבות של זברות וחטי פילים. היו ששרו והיו שנָדַמו.

הראשון שהתקרב אלינו היה ראש השבט, בידיו נשא שתי עיניים של גדי והציע לי אותן.

"תשתוק ותאכל," אמר לי בבה, וכך הייתי אמור לעשות.

"האדם החזק הוא זה שמסתגל למצב. בכל מקום שתהיה תסתגל וכך תשרוד," הוא אמר לי.

ראש השבט הציג בפנינו את השתאותו.

"הו, אנשים בני מזל, אתם שהצלחתם להגשים את חלום המעוף, הו, אנשים מאושרים, אתם המפליגים ברקיעים, הו, אתם, אנשים הנמצאים בחברתם של המלאכים, אמרו לי את הדברים האלה: האם המלאכים כבדים מכם או שמא קלים הם מכם?"

"הוד מעלתו, ברקיעים יש מלאכים קלים ומלאכים כבדים, הם מתעלמים מאיתנו בגבהים וממשיכים בדרכם לבצע את משימותיהם האלוהיות," השיב בבה.

"אם כך, הם אינם מייחסים לכם חשיבות רבה."

"אנחנו בני תמותה עם כנפיים, הוד מעלתו."

ראש השבט העריך את הענווה שגילינו, אך בעיניו איבדנו כעת את החשיבות שהעניק לנו בתחילה.

"טוב, הולך על שתיים בעל כנפיים, מדוע באת לכאן להפר את שלוותי?"

"הוד מעלתו, יש בידי מסר בשבילך מאת מנהיגנו."

"הוא קצר או ארוך?"

"קצר."

"אם כך אפשר לקרוא אותו."

בבה מונדיו הוציא משק החאקי שלו גליל נייר מצופה שעוות חותם אדומה ונתן אותו למלך, והלה, בביטחון, פתח אותו.

"איש מעופף, קרא באוזניי את המילים הללו."

"ממשלת איטליה מבקשת מאת הדוכס של אָדי אַרקאי את כניעתו. עליך לכפור בהנהגתו של הקיסר הגדול היילה סילסי עוד היום: יכירו לך טובה על כך בעת הכיבוש הקרב ובא שיבצעו כוחות הצבא האיטלקי."

"אני זקוק לזמן," גמגם הדוכס.

"מי מאיתנו אינו זקוק לו?" אמר בבה.

האיש כבר לא ידע איזו מתנה להעניק לנו כדי לכבוש את ליבנו: ביצי יען, גבישי כסף, צעיפי משי שארגו עכבישים, תאנים צהובות וגם ורודות.

ניסינו להסביר שאנחנו רק השליחים ושדעתנו בנושא לעולם לא תצליח לרכך את החלטות הממשלה, אך האיש היה מעניק לנו אפילו את ההרים וניסה למצוא בקרב ההמון שסביבו משהו שידהים אותנו.

לפתע פתאום הבזיק בעיניו דבר-מה: הם צעדו יחד, יפים כפסלים יווניים, גבר ואישה.

רגלי הגבר היו אזוקות בשלשלאות, והן היו קשורות לאלה של האישה. היא הייתה יפהפייה. צעדיהם, מתוך הרגל או שמא כדי להסתיר את היותם עבדים, היו מתואמים: אותו מִפתח של הצעד, אותו קצב התקדמות. הגופים התקדמו כאילו רקדו בקצב על החול, הוא לבש אזור חלציים וחזהו היה חלק כחזה נער מתבגר, ואילו היא חגרה למותניה פיסת בד שקופה ושדי הגביע שלה היו מושלמים.

קרוב לאוזניה עופפו, ומדי פעם נחתו, שתי שפיריות כחולות, והן נראו כעגילים חיים. לכל אחת מהשפיריות היו ארבע כנפיים שקופות, ובעת מעופן היו הכנפיים אופקיות ואז היו מתקפלות כידיים המכונסות בתפילה, ללא ניע וזיע. עד לאותו היום לא ראיתי יצורים כה שבריריים.

הדוכס ניסר את השלשלאות מרגלי העבדים והביט בהם בשביעות רצון כחקלאי המביט בעגלים שלו.

"אני מעניק לך את שני העבדים הללו, הם הטובים ביותר בביבר החיות שיש לי. אני מבקש מכם, אל תפגעו בי, אל תפגעו באנשיי."

הגבר והאישה לא רצו לעזוב את הרמה והביטו בנו בעין רעה.

"עכשיו, כשאנחנו חופשיים, מי יאכיל אותנו? יש אנשים שהחירות מבחינתם היא אסון," אמר הגבר.

"מדוע שנלך בעקבות שני אנשים כה חיוורים ורפים?" שאלה היא.

מבחינתו של הדוכס, סירוב שלנו לקבל את המתנה היה עלבון, קבלת המתנה הייתה הופכת שני עבדים לאנשים אומללים, אך הוא פתר את הבעיה.

"אל תקשיבו לדבריהם: צ'הי, שמשמעו שמש, היא אישה שעושה תמיד מה שעולה בדעתה, אָמָליק הוא עבד שתמיד אומר מה שהוא חושב ולעיתים הוא בלתי נסבל."

"המלכים, שהם בני אנוש, אינם אוהבים את האמת," אמר אמליק.

אף ששוחררו מהשלשלאות, השניים לא חדלו מהרגלם להיות כאיש אחד.

"אנחנו אוהבים זה את זה במידה כזאת שלהיות האחד בלי השני, ואפילו במשך פיסת חיים קטנה, נראה לנו מעשה מכוער," אמר אמליק.

במשך הטיסה צ'הי המטירה עליי שאלות.

"אתה אוהב לטוס?"   

"זה הדבר היחיד שאני יודע לעשות."

"אתה יודע להתעלס?"

"אני חושב שכן."

"מזל. למה אתה לבן כל כך?"

"משום שהשמש לא צרבה אותי."

"למה אתה טס?"

"אני אוהב את החירות."

"למה אתה אוהב את החירות?"

"ואת, למה את שואלת כל כך הרבה שאלות?"

"השאלות יפות יותר מהתשובות."

היא הביטה בי בעיניה המוארכות בשעה שהשפיריות רפרפו בכנפיהן על תנוכי אוזניה. נראה היה שהן מתנהגות לפי מצבי הרוח שלה: כשהייתה שמחה, הן היו שמחות, כשהייתה רגועה, היו רגועות.

צ'הי ואמליק מעולם לא עלו למטוס כלשהו, רק השפיריות שלהם התנסו במקצת בענייני מעוף, אבל רק מעל פני המים.

צ'הי, בעננים, סיפרה לנו אגדות: "הָיֹה היה אדם שלא היה לו צל, כי יום אחד הוא הרחיק אותו מעליו ואמר לו שהוא תמיד עוקב אחריו: 'תפסיק לעקוב אחריי, אני רוצה להיות לבד'. הצל ציית, אך האדם, החל מאותו הרגע, הפך לבלתי נראה."

"האגדה הזאת לא כל כך אמינה, צ'הי," אמרתי לה.

"פעם היה מקדש שהוקדש לסבלנות. בעלים ורעיות היו פוקדים את המקדש ושואלים את הכוהן: 'מה הסוד של חיי נישואים טובים?' 'סבלנות, סבלנות, סבלנות,' היה הכוהן משיב להם."

"את חכמה."

"הָיֹה היה שבט של אנשים שהיו להם ריסים פנימיים, ופעם היה שבט של אנשים שלא היו להם ריסים כלל. האנשים שהיו להם ריסים פנימיים התהלכו תמיד בעיניים עצומות, והאנשים ללא ריסים התהלכו תמיד בעיניים פקוחות. הראשונים אמרו שהעולם מאוד מכוער ואילו האחרים אמרו שהעולם באמת יפה."

ביום ההוא העולם היה באמת יפה, האור היה זהב טהור, ומטוסי, "ויטה נואובה", הטיל את צילו על פני מרחבים עצומים; צוקים והרים נוקשים התפוגגו על פני הגבעות.

"מונדיו, לאן אנחנו טסים?"

"לפה ולשם, לזרוע מילים."

בינות ליערות חלבלובים בני מאות שנים, על גדת הנילוס הכחול, על פסגות הרים, בכל המקומות הללו נחַתּי בזריזות. היה שם שבט הסוגד לירח, והיה שבט שסגד לשמש; הראשונים חיו בלילה והאחרים רק במשך היום.

היה גם שבט שבו סרו למרותו של פיל והיה כזה שבו סרו למרותה של ילדה קטנה. היה שבט שבו תכלית החיים הייתה להעניק מתנות והיה שבט שבו איש לא נתן דבר לאיש.

היו אנשים מאושרים והיו אנשים אומללים, הם היו פזורים באביסיניה בדיוק כשם שיד המקרה פיזרה אותם בכל מקום בעולם.

בצפון ראיתי אובליסקים גבוהים מאוד, הם היו עשויים אבן וינקו את אור השמש. 

"זו אַקסוּם, העיר של מלכת שבא, כאן קוראים לה מָקֵדָה," אמר בבה.

"ספר לי את הסיפור שלה."

"המלכה מקדה, מהעיר אקסום, שמה פעמיה לירושלים כדי לבקר את המלך שלמה. המלך הציע לה לישון עימו אך המלכה חששה מפני הצעות האהבהבים שלו: 'תן לי את מילתך כי לא תנצל את תומתי,' אמרה לו המלכה. 'הבטיחי לי שלא תיקחי דבר מארמוני ללא רשותי,' השיב לה המלך. המלכה והמלך אכן הבטיחו כך."

"הבטחות הן רק קולות," אמר התוכי.

"בעת המשתה שלמה הציע לה נתחי בשר מתובלים, ואחר כך הציב ליד מיטתה קנקן מים קרים. באישון לילה שתתה המלכה בצימאונה את המים. אז הוא אמר למקדה: 'הפרת את הבטחתך ואני אפר את זו שלי.' מאהבתם נולד מֵנֵליק, המלך הראשון של האביסינים."

"הקיסר סלאסי הוא נצר שלו?"

"הקיסר הוא יורשו האחרון."

"שלמה ודאי לימד את מנליק דברים רבים."

"מתברר שבין השניים לא שררה אחווה גדולה. מספרים שמלניק אפילו גנב מבית המקדש את ארון הברית ואת לוחות הברית."

"יש אלכימיות מוזרות בין אבות לבנים," אמר פפמונדו.

ואני טסתי לי, עמוס עננים וסיפורי אגדות.

"לאן אנחנו טסים, מונדיו?"

"צפונה, לדַנקַליָה."

"כדי למסור מסר נוסף?"

"כן, לסולטן של בּירוּ."

"קפטן, מה המשימה שלי?"

"אתה הדוור של השמיים."

"הדוור של השמיים?"

"אתה צריך למסור מסרים צבאיים ומכתבים של אנשים."

התאכזבתי.

"דוור באפריקה? ואני חשבתי שמדובר במשימה אצילית יותר."

"המילים הן דבר יקר ערך. ובעיני המצפים להן הן חשובות יותר ממטבעות הטאלר של מריה תרזה."

עם מעט דלק במכל התחלתי בהנמכה לעבר דנקליה, שהייתה צהובה ואדומה כתופת עצמה. הרמה של אביסיניה צנחה אל תהום פעורה של שלושת אלפי מטרים וירדה אל מתחת לגובה פני הים כאילו הייתה נייר פרגמנט. האוויר הרווי גופרית הכביד עליי, הרי הגעש העלו עשן, ומבועי הלבה רתחו והתפוצצו.

היו שם סלעים שחורים, קברים עתיקים ומקומות מסתור של שודדי דרכים, ומסביב רק מלח וגופרית, מלח וגופרית, שהיו המשאבים היחידים של כל אותם אומללים שחיו בבירוּ, אנשים שחיו בלוע הר געש כבוי. רק שם החיים היו נסבלים, משום שבלוע הר הגעש הלחות של הלילה הייתה נדחסת ונהיית מרוכזת וכך מצננת את בתי הבוץ ואת ראשיהם הלוהטים של נתיני בירוּ.

הערפל נח כמו טורבן על הכפר ולשם צללתי כעיוור; בחזית ארמון המלכים הביט בנו הסולטן בפנים מכורכמות.

"אתם מביאים איתכם מהשמיים שלום או שאתם נושאים איתכם מלחמה?"

"אנחנו מביאים איתנו את השלום, אך אם אדוני יציע לנו את המלחמה, נביא את המלחמה," השיב הקפטן.

"ארור יהיה זה המביא את המלחמה לפתחם של אלה שמצבם גרוע ממילא, אדוני. מה אתם רוצים לגנוב מאיתנו? זהב, הדבר החזירי הזה, שכולכם סוגדים לו, אין לנו פה. הנשים שלנו בקושי מספיקות לנו ונוסף לזה הן גם מכוערות; אולי אתם רוצים לאכול את הילדים הכחושים שלנו?"

"אנחנו רק שליחים בעלי כנפיים."

"כמובן, אבל אתה מביא שלום או מלחמה?"

"אני רק מביא מסר."

"אז אתה בכלל לא נחשב. היכן יושבים הסולטנים שלך? הם נשארים במיטה ושולחים אותך לבלבל את המוח לעננים ולסולטן של בירוּ?" 

סביב הסולטן חגו כוהני הדת הכהים הסוגדים לכוכבים, עיניהם היו מכוסות בשק שחור. כך כינו את כוהני הדת הללו, שסגדו אך ורק לאור הלילה ושנאו את אור היום. לפעמים הם שוטטו בשעות הבוקר אך עשו זאת אך ורק כשפניהם רעולות, ותמיד שוטטו בלילה, כמו העטלפים, ואז הם היו אומרים: "כמה אור!"

הכוהנים המהמו אך בבה לא היה מוטרד מזה.

"יש לי שי בשבילך."

"אתה אדם עשיר ולפיכך אינך נדיב. כשאין לאדם דבר הוא אינו נקשר לדבר; כשיש לו הכול הוא נקשר לכול."

כך אמר ונשף באי-נחת.

"יש לי שי בשבילך," חזר ואמר בבה.

"אני שב ואומר לך, שמבחינתי זה כלל לא חשוב. אין לי רכוש כלשהו, ולהיות הבעלים של משהו כשאתה מאוד עני בהחלט לא משנה את פני הדברים."

"הוד מעלתו, למען האמת לאיטלקים האלה כבר נמאס לשבת בבית והם מחפשים הרפתקאות," אמר אמליק.

"ודווקא לכאן הם היו צריכים להגיע?"

"הוד מעלתו, הם רוצים לכבוש את האדמה שלנו. נניח להם לעשות זאת, אולי זה יהיה לטובה? דלת אחת נסגרת ושער אחר נפתח," אמרה לו צ'הי.

"הסולטן, הצבא שלהם מזוין מכף רגל ועד ראש: רובים, פצצות, גייסות משוריינים, ואנחנו מה כבר נזרוק עליהם? קציצות מלח? שהאלוהים יעזור לנו, הוד מעלתך!" אמר אמליק.

"זה חסר תועלת לחלוטין להיאבק באויב שכוחו רב מכוחך."

ובינתיים בבה קרא לו את המסר והמליץ לו להיכנע.

"אם תהיה תחת חסותנו, תהיה משוחרר מרודנות הקיסר הגדול."

"מי בכלל רואה אותו, את הקיסר הגדול? אנחנו כאן חופשיים לחיות ולמות, כפי שראוי וצודק לדידו של כל אדם על פני האדמה."

"מעולם לא ראית את הקיסר?"

"רק מלך מטורף יבוא לגיהינום כזה."

אני ישבתי לי באחת הפינות והרהרתי בדברים.

"במה אתה מהרהר, יתוש?"

"אחרי הסולטן של בירוּ, מה עוד מצפה לי?"

"איש אינו יודע מה מצפה לו."

"כוונתי הייתה: מה תהיה המשימה הבאה?"

"זו תהיה התנסות שדורשת אינטליגנציה ואומץ."

"אומץ ואינטליגנציה באים יחד?"

"לפעמים."

"מהו האומץ, המפקד?"

"זו מעלה שמקורה בלב והיא מפוגגת בצלילות את הסכנה."

אחרי שערך משתה לכבודנו, שבו הוגשו קוצים צלויים, אומצות של לבה ומיץ סִרפדים, ירד הלילה.

השמש צללה אל קרבו של ים בגוון צהוב-גופריתי, הכוכבים המותשים עלו על יצועם והלילה ירד עלינו בלי רעש: לא היו חיות ואפילו לא רמשים בארץ הבירוּ. דממה שרתה בכול.

לא הצלחתי לישון על מיטת אבני הלבה השחורות, שמעתי אוושת נחשי זעמן, פפמונדו נח את מנוחתו כשעינו האחת סגורה ועינו האחרת פתוחה, ולפתע, מעומק מקורו, הוא צרח: "הצילו, הצילו, רוצים להרוג אותנו!"

פגיונות הכוהנים הסוגדים לכוכבים נצצו, ירייה ועוד ירייה מאקדח הרקטות שלי והחשכה הייתה לאור יום.

הכוהנים נמלטו בעיניים סומות, והלבה להטה תחת רגלינו הנסות מפני הסכנה.

"בריחה היא צעד מביש אך היא מצילה חיים," אמר התוכי.

רצנו בינות ברקים בכל מיני צבעים. המנוע לא התניע, מד הדלק הורה על כמות קטנה מאוד אבל אז ניצוץ אחד השיב לחיים את המטוס. בזינוק שלנו לעבר החלל גם הכוכבים רעדו. אוֹטוּמלוֹ תקבל את פנינו כקן, תעניק לנו שינה ללא חלומות.

עם שחר אדמת אריתריאה כבר נפצעה ממעבר הגייסות המשוריינים, והחיילים הלבנים והשחורים רצו אלה בעקבות אלה כמו היו זבובים.

קפטן נמוך קומה, שניפח את חזהו, רב עם בבה: הוא רצה לגרש את השפחות העירומות וגם את אמליק וצ'הי.

"המלחמה אינה משחק," חזר האיש ואמר.

"החיים אינם משחק, תתייחס אליהם ברצינות," השיב בבה וזימן אותי אליו.

"ג'וליו, עליך לצאת עכשיו למשימה החדשה."

"לאן?"

"לחצרו של הקיסר הגדול."

הוא תחב לכיסי גליל נייר מצופה שעוות חותם אדומה וצירף פתק משלו ובו נכתב:

"אל תשליך את חייך אל הסרפדים. וזכור: הרגליים על הקרקע והראש בין העננים".

"אל תחשוב על האפשרות להשאיר אותי כאן, על הקרקע. חלום חיי לבקר בחצרו של הקיסר הגדול," אמר פפמונדו ועופף לעברי.

אחרי שהמראתי ראיתי מהשמיים את קן הנמלים של כל הגדודים האלה, את פרחי הדקלים, את בבה, אמליק וצ'הי מנופפים לי לשלום ואחר כך כבר לא ראיתי דבר. רק את השמיים בצבע כחול-קובלט. 

רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן

"המעוף המופלא", מאת ג'וֹבָנָה ג'וֹרְדָנוֹ, מאיטלקית: אלון אלטרס, תשע נשמות, 176 עמודים

עוד מ-ynet

image beaconimage beaconimage beacon