אתה משתמש בגרסה ישנה יותר של הדפדפן. לחווית MSN הטובה ביותר, השתמש ב-גרסה נתמכת.

"השיטה רקובה, לא המזון": צוללי האשפה שמוצאים בזבל הירושלמי אוצרות

סמל של הארץ הארץ 15/10/2020 ניר חסון
עפרי דג מלקטת מזון בפחי ירושלים צילום: אמיל סלמן © סופק על ידי הארץ עפרי דג מלקטת מזון בפחי ירושלים צילום: אמיל סלמן

הפעם הראשונה לא קלה, אבל כשהמחסום נשבר אפשר למצוא אוצרות. כך מתארים זאת מי שבחרו לוותר על מערכת המזון המקובלת, ולבסס את התזונה שלהם על פריטים שהם מצילים מפחי אשפה. למצילי המזון, או צוללי האשפה (dumpster diving) יש לרוב תורה אידיאולוגית סדורה – כלכלית, חברתית ואקולוגית. אבל בפעם הראשונה כשניגשים אל פח האשפה ומרימים את המכסה יש כמה מחסומים עליהם צריך להתגבר: מחסום הגועל ומחסום הבושה החברתית הם השניים הגבוהים ביותר. אבל מהצד השני שלהם מחכה עולם מופלא של אוכל טעים בחינם, וגם של התרגשות שדומה במקצת לזו של מהמרים בקזינו, בכל פעם שמרימים את המכסה. בירושלים החלה להתגבש, לראשונה, מערכת מסודרת שמעבירה מזון מוצל למי שבאמת צריך אותו.

"זה משחרר אותי", מסבירה עפרי דג, צוללת אשפה ותיקה, "זה משחרר אותי מהצורך לעגן את חיי בתרבות הצריכה. אני רואה איך לאנשים אין זמן לתחביבים והם באפיסת כוחות בגלל שמערכת בזבוז המזון והמערכת של העבודה זו אותה מערכת, והיא פועלת בדיס-הרמוניה". 

דג היא תושבת "מאהל העצמאות", מתחם בגן העצמאות בירושלים שמשמש גם כמעין מפקדה לוגיסטית של ארגוני המחאה בבלפור. במאהל כשישה דיירי קבע, ועוד אורחים. המטבח המאולתר הקטן שבקצה מספק שלוש ארוחות ביום. לדברי יושבי המאהל, כ-80% מהאוכל שלהם מגיע מהזבל. 

הצלת מזון בירושלים, שלשום. למצילים יש קוד אתי צילום: אמיל סלמן © סופק על ידי הארץ הצלת מזון בירושלים, שלשום. למצילים יש קוד אתי צילום: אמיל סלמן

ביום שלישי השבוע ליוונו את דג לביקור בפח. מדובר בפח יוקרתי במיוחד, שכל צוללי האשפה בירושלים מדברים בשבחו, שכן זהו מיכל האשפה של סופר אגרון, מהמרכולים היקרים של העיר. לנו זה היה נראה כמו הצלחה מסחררת: אחרי רבע שעה של חיטוט לא מאוד מגעיל באשפה, דג אספה כמות מזון מפוארת שנאלצנו לסייע לה לקחת בחזרה למאהל בשלושה ארגזים עמוסים. היו שם פירות, ירקות ולחם, אבל גם כמה חבילות טופו, חפיסות שוקולד, חטיפים, מעדני חלב, פירות יבשים, אבוקדו, ופלים ועוד. כמעט הכל נקי וארוז בפלסטיק וניילון. האוכל אולי לא בשיא טריותו, אבל אכיל לחלוטין. "זה יום טוב", מאשרת דג את תחושתנו, "אבל זה קורה בערך פעם בשבוע".

לקחת מהחברות הגדולות 

טרנד "צלילת האשפה" אינו חדש. כבר לפני עשור היו ניצנים לתופעה, בעיקר בתל אביב. אך בשנים האחרונות המגמה הלכה והתפשטה, והיא כבר אינה רק מנת חלקם של צעירים במאהלי מחאה או בדירות שותפים, אלא גם משפחות. משפחת אור, למשל, חיה בתנאי אפס פסולת כבר שנים רבות: היא כמעט שלא מייצרת אשפה, זאת באמצעות קניות מושכלות, הימנעות מחפצים מיותרים ומיון קפדני של הפסולת. בחודשים האחרונים הם עברו למינוס פסולת. לא רק שהם לא מייצרים אשפה, הם גם מפחיתים אותה מהפחים שבסביבתם. שלום אור, אב המשפחה, יוצא לרוב למסעות ליקוט המזון יחד עם בתו בעגלת ילדים או באופניים. להערכתו, לפחות שליש מתצרוכת המזון של המשפחה מגיעה משם. "מהמבט של כדור הארץ, בכל פעם שאתה מוציא משהו מהפח, חסכת מתאן", הוא מתאר, "ואם אתה מוציא את האוכל מהפלסטיק ושם את הפלסטיק במקום הנכון, אז אתה מוריד עוד קצת מהנזק לכדור הארץ. אבל יש גם את העניין הכלכלי והפילוסופי, אתה חי מחוץ למערכת ואתה גם לוקח קצת מהחברות הגדולות. בכל פעם שאתה לא נותן להן כסף, אתה לוקח את החברה למקום טוב יותר".

פעילים חברתיים בוררים ירקות בשביל ארוחות לנזקקים בשוק הסיטונאי בירושלים צילום: אמיל סלמן © סופק על ידי הארץ פעילים חברתיים בוררים ירקות בשביל ארוחות לנזקקים בשוק הסיטונאי בירושלים צילום: אמיל סלמן

למצילי המזון יש קוד אתי: למשל, להשאיר את המקום נקי יותר ממה שקיבלת, ולחלק את המזון שאתה לא צריך. יש כאלו שמחפשים גם בפחים של מסעדות, אך רובם יעדיפו מרכולים וחנויות מזון גדולות. "תלך לפח של המקום שממנו אתה רוצה לאכול, אני למשל הולך לניצת הדובדבן", אומר אור. 

האויב הגדול של המצילים הן ה"דחסניות", הפחים המכניים שדוחסים את האשפה או הפחים המוטמנים באדמה, שאינם מאפשרים לחלץ את המזון מתוכם. עם הזמן, הם לומדים את המועדים הטובים ביותר לכל פח. הנטייה המגונה של יצרני המזון לעטוף בפלסטיק ובניילון כל דבר מסייעת להם, כמובן. ואיך יודעים שהמזון ראוי למאכל? "גיליתי שאני יכולה לסמוך על החושים שלי, שהם יגידו לי אם מה שאני אוכלת הוא טוב או לא".

ארוחה במאהל העצמאות בירושלים שבושלה ממזון שהוצל, השבוע בירושלים צילום: אוהד צויגנברג © סופק על ידי הארץ ארוחה במאהל העצמאות בירושלים שבושלה ממזון שהוצל, השבוע בירושלים צילום: אוהד צויגנברג

מספרת דניאלה זלצר, חוקרת ומצילת מזון: "אני כבר שנתיים עושה את זה ומעולם לא קיבלתי קלקול קיבה. תסמכו על האף שלכם. פעם אכלתי יוגורט ארבעה חודשים אחרי שפג התוקף שלו, והוא עדיין היה טוב. זה קצת עצוב וקצת מגעיל שיצרו מוצר שמחזיק מעמד כל כך הרבה זמן".

"אני רואה איך לאנשים אין זמן לתחביבים והם באפיסת כוחות בגלל שמערכת בזבוז המזון והמערכת של העבודה זו אותה מערכת, והיא פועלת בדיסהרמוניה"עפרי דג, צוללת אשפה ותיקה

זלצר מספרת כי היא נוהגת ללקט מזון מפחים כבר שנים. "בפעם הראשונה זה קצת הגעיל אותי", היא נזכרת, "הלכתי ביום שישי מאוחר בלילה, ובבוקר הכנתי להורים שלי ארוחת בוקר מטורפת, חביתה וסלטים. אחרי שהם אכלו סיפרתי להם מאיפה זה, ומאז הם ממש איתי בעניין הזה". 

ישנם מאכלים שקל מאוד למצוא: עלים ירוקים, שלרוב גם ארוזים היטב בפלסטיק, סוגים שונים של לחם וירקות. הירקות לפעמים קצת "עייפים" או לא נראים מושלמים, אבל הם בדרך כלל אכילים, בטח שלאחר בישול. 

עפרי דג נושאת את השלל שמצאה בירושלים, שלשום. האויב הגדול של המצילים הן ה"דחסניות" צילום: אמיל סלמן © סופק על ידי הארץ עפרי דג נושאת את השלל שמצאה בירושלים, שלשום. האויב הגדול של המצילים הן ה"דחסניות" צילום: אמיל סלמן

תזונה ממזון מוצל טומנת בחובה יתרון גדול לטבעונים מטעמים אידיאולוגיים. רבים מלקטני המזון לא יאכלו מוצרים מן החי שמקורם במדפי הסופר, אך לא תהיה להם בעיה לאכול ביצים ומוצרי חלב שהוצלו מהפחים, שכן אכילת אוכל מוצל לא מוסיפה סבל לבעלי חיים או נזק לכדור הארץ. להיפך, בדומה לסוגי מזון אחרים, העובדה שהמזון לא ירקב ויתפרק בתנאים מחוסרי חמצן, מעורבב עם חומרים פלסטיים, יכולה למנוע היווצרות מתאן - גז חממה עוצמתי. גם אור וגם דג הם טבעונים, עד שזה מגיע לאוכל מוצל. "ככה אני לא תורמת למערכת של צריכת הבשר", מסבירה דג.

לצד זאת, מחקרים מצביעים על כך שבין שליש למחצית מהמזון המגודל או המיוצר נזרק לפח מבלי שהוא נאכל במהלך שלבי הייצור, השינוע והמכירה שלו. ככל שמדינה עשירה יותר, כך גם יגדל חלק המזון שיגיע לפחי האשפה שלה. "אני מבינה למה זה לא נקנה, גם כשאני באה לסופר אני רוצה לקנות את הצרור הכי טוב של פטרוזיליה, אבל זה כשל מערכתי עצום", קובעת זלצר. "כל החקלאים והמשנעים, הגז והדלק והאדמה שמתקלקלת, זה מה שבאמת רקוב, ומצד שני יש משהו מאוד מספק בלדעת שהאוכל הזה מגיע אלינו לבית. זה לא עניין של כסף, אני באמת מעדיפה את האוכל הזה על פני האוכל של הסופר". 

השיטה שבה בכל בוקר מגיעה סחורה חדשה ומחליפה את הסחורה שעל המדפים, גם אם זו עדיין טובה, גורמת לבזבוז עצום של משאבים. למעשה, הבזבוז גדול כל כך, שהוא מהווה אחד הגורמים המשמעותיים ביותר לפליטת לגזי החממה. על פי קבוצת המחקר "Drawdown", הפחתת כמות המזון המושלכת היא הפתרון השלישי בחשיבותו במאבק במשבר האקלים - חשוב יותר מאשר פיתוח אנרגיה סולארית או שמירה על יערות הגשם. 

פעילות בוררות ירקות בשביל ארוחות לנזקקים בשוק הסיטונאי בירושלים צילום: אמיל סלמן © סופק על ידי הארץ פעילות בוררות ירקות בשביל ארוחות לנזקקים בשוק הסיטונאי בירושלים צילום: אמיל סלמן

אך להצלת המזון יש גם ערך כלכלי, שכן מחירו של האוכל שהושלך כיוון שהוא לא נראה טוב או כי תאריך הפג תוקף שלו מתקצר, בא לידי ביטוי בתמחור גבוה של מוצרים. לצורך העניין, בכל פעם שנרכשת עגבנייה, נקנית גם "עגבניית צל" שמישהו גידל, השקה, דישן, קטף והוביל - אך לבסוף הושלכה לפח. לאחר השלכתה, היא מובלת שוב למטמנת אשפה, תוך פליטת גזי חממה, ושם היא נרקבת לאיטה - ומשחררת גזי חממה נוספים, שתורמים להתחממות הגלובלית.

השוק הסודי של הבירה

במקרה של חוקרת המזון זלצר, מה שהחל כניסוי אישי, הפך במהרה למיזם חברתי משגשג. היא נזכרת כיצד בעבר, בימים שבהם נהגה "לצלול" בשוק מחנה יהודה, בעלי הבסטות היו מנסים לתת לה סחורה טובה. "אמרתי להם שלא צריך, שיש לי כסף זה לא ממקום כזה", היא משחזרת, "זה יצר שיח שעניין אותי".

"הכי גרוע זה לראות את העגבנית מעזה. יש שם כל כך הרבה מחסור וכל כך קצת אדמה ואז העגבניות האלו, שעשו את כל הדרך מעזה עם המשאיות והפוליטיקה שכרוכה בזה - ובסוף אתה רואה 500 ק"ג מהן שנזרקות"דניאלה זלצר, חוקרת ומצילת מזון

את מרבית האוכל שאספה בשוק, העבירה זלצר לטובת ארוחות קהילתיות. "היינו אוספים שלוש עגלות מלאות, התחלנו עם ארוחות ל-50 איש והגענו ל-250", היא מתארת. אבל אז היא גילתה את המקור האמיתי של הירקות והפירות בירושלים – השוק הסיטונאי – והתאהבה. גם ירושלמים ותיקים רבים אחרים אינם מכירים את השוק שדרכו נכנסים הירקות והפירות לעיר. זהו מתחם ענק באזור התעשייה גבעת שאול, שקולט בכל יום עשרות משאיות ומעסיק מאות עובדים. "המקום הזה מגלם את כל מערכת המזון, ההיררכיה בין בעלי החנויות, תנובה והעירייה, העובדים הפלסטינים והעובדים הזרים, הקטנים שנרמסים על ידי הגדולים", מסבירה זלצר. 

באחת מפינות השוק, ישנו מתחם פחים גדול, אליו נזרקים מדי יום טונות של מזון מצויין. "זה טירוף", מפרטת זלצר, "אתה רואה חמישה-שישה משטחים של דברים שנראים מדהים, ואתה לא מבין למה זה נזרק. ממש ירדו לי דמעות. זה מרגיש כמו פשע נגד האנושות, נגד הטבע. הכי גרוע זה לראות את העגבניות מעזה. יש שם כל כך הרבה מחסור וכל כך קצת אדמה ואז העגבניות האלו, שעשו את כל הדרך מעזה עם המשאיות והפוליטיקה שכרוכה בזה - ובסוף אתה רואה 500 ק"ג מהן שנזרקות".

זלצר החלה לארגן קבוצה של מתנדבים, ויצרה רשת מסועפת של קשרים עם הסוחרים והעובדים בשוק הסיטונאי. היא אפילו הצליחה לקבל מחסן קטן בשוק. בזכות צוות המתנדבים, החלו "מצילות המזון" לנייד טונות של אוכל מוצל מהשוק אל משפחות שזקוקות לו. חלק מהמזון מחולק באמצעות בסטות חינמיות, אחת מהן מופעלת פעמיים בשבוע בבית הספר הניסויי, וסביבה התגבשה קהילה של ישראלים ומבקשי מקלט. חלק אחר של המזון מחולק לסלים שמגיעים לבתים, וחלק מועבר לבתי תמחוי או מבושל לארוחות קהילתיות. בין המשפחות שנהנות מהמזון ישנם חרדים, פלסטינים ומבקשי מקלט. לדברי זלצר, סגר הקורונה והמשבר הכלכלי האיצו את הפרויקט. 

"מהאוכל שהגיע אתמול הכנו כ-50 סלים למשפחות", מספרת אסתר ציון-אתן, רכזת קהילתית בשכונת קרית יובל מטעם המנהל הקהילתי יובלים וקרן ירושלים הירוקה. "כל משפחה קיבלה חמישה גזרים, כרובית, מלפפונים, מלון ועוד. חוץ מזה הייתה דלעת ענקית, 20 ק"ג גזר, עשרה ק"ג כרובית, ארגז מלפפונים וארגז סלק שהועברו לבתי תמחוי". 

עודפי המזון שנאסף ושלא ניתן להציל, מועברים לקומפוסטר, שמייצר דשן לטובת הגינה הקהילתית, שם גדל מזון נוסף. "זו הדרך לייצר ביטחון תזונתי מקומי", מצהירה ציון-איתן. "בשלב הבא, אנחנו רוצים להפסיק להסתמך על השוק הסיטונאי ולאסוף את שאריות המזון בתוך השכונה".

"בזבוז מזון הוא לא תקלה, זה חלק מהמנגנון, זה סימפטום אחד של מערכת רקובה", מסכמת זלצר, "הכל כביכול הגיוני, אבל התוצאה לא הגיונית, לא לסביבה, לא לעובדים ולא לבריאות שלנו". 

כשעפרי דג מתבקשת להיזכר בדבר הכי טוב שהיא מצאה בפח, היא מספרת על ארגז שוקלדים שהיא חילקה במשך שבוע בברלין, על בקבוקי אלכוהול וסושי. "אבל הכי טוב היה שמצאתי פעם מישהו ונשארנו ביחד תשעה חודשים", היא מוסיפה. 

עוד מהארץ

image beaconimage beaconimage beacon