אתה משתמש בגרסה ישנה יותר של הדפדפן. לחווית MSN הטובה ביותר, השתמש ב-גרסה נתמכת.

"כל הזמן בחרדה": ישראל מונעת גם מהירדניות בגדה מעמד. כעת הן יוצאות למאבק

סמל של הארץ הארץ 22/07/2021 עמירה הס
הפגנת נשים מחוץ למשרד לעניינים אזרחיים באל-בירה, בחודש שעבר. "הכל בידי ישראל, הסירוב לאשר תושבות הוא פוליטי ולא ביטחוני", אמרו להן אנשי המשרד צילום: עמירה הס © סופק על ידי הארץ הפגנת נשים מחוץ למשרד לעניינים אזרחיים באל-בירה, בחודש שעבר. "הכל בידי ישראל, הסירוב לאשר תושבות הוא פוליטי ולא ביטחוני", אמרו להן אנשי המשרד צילום: עמירה הס

זה כשבעה חודשים, בתדירות ממוצעת של אחת לשלושה שבועות, נעמדת קבוצה של עשרות נשים, גברים וילדים במשמרת מחאה באל־בירה וברמאללה, תחת הכותרת "איחוד משפחות — זכותי". סיסמה זו גם נהפכה לשמה של תנועה פלסטינית עממית, שלה פעילים גם ברצועת עזה. הם אינם מבקשים להשתקע בישראל ובמזרח ירושלים. כל רצונם, מאווייהם וחלומותיהם מתרכזים בקבלת מעמד תושב בגדה המערבית או ברצועה, שבהן הם מתגוררים זה שנים רבות, על בסיס היותם בנות ובני זוג, אמהות ואבות של מי שמחזיקים בתעודת זהות פלסטינית.

מדובר בעיקר בנשים, ברובן פלסטיניות במוצאן, בתרבותן ובשפתן. המשפחות של חלק מהן לא שהו בגדה וברצועה כשנכבשו ב–1967, ובתואנה זו שללה מהן ישראל את מעמד התושבות שלהן; וחלק הן בנות לפליטי 1948. כולן אזרחיות של מדינות ערביות, בעיקר ירדן אך גם מצרים, תוניסיה, מרוקו ואפילו סוריה.

הן הכירו את בני זוגן, תושבי השטחים, בחו"ל — אם בלימודים, אם בנופש ואם בעזרת המשפחה המורחבת. רוב הזוגות הללו התחתנו בחו"ל ואז בנו את ביתם בגדה המערבית או ברצועה, והביאו ילדים. הם הניחו שלאחר שהגישו בקשה רשמית לאיחוד משפחות, מהר מאוד יוסדר מעמדה של בת הזוג והיא תקבל תעודת זהות פלסטינית. ציפיותיהם נכזבו. אחרים באו עם הוריהם כשהיו ילדים ובכל חייהם הבוגרים התגוררו בגדה או ברצועה. כמה מבני משפחתם זכו בתעודת הזהות הנכספת — אך בשל כל מיני תלאות בירוקרטיות הם נותרו בלעדיה. מדובר באלפים רבים של חסרי מעמד בגדה וברצועה, אך שום גורם אינו מספק נתונים מדויקים.

מה הפירוש של חיים בלי תעודת זהות בגדה המערבית חמש, עשר, 18 ואף 20 שנה? משתתפות ההפגנות מסבירות: "את כמעט לא יוצאת מתחומי העיר שבה את גרה, או הכפר, כדי שחייל לא יתפוס אותך במחסום בלי תעודת זהות. אם את בכפר, זה קשה אפילו יותר, את כמעט סגורה בבית. אנו כל הזמן חיים בחרדה. מתים מפחד כשרואים מחסום נייד. כל יום את מברכת על שלא גירשו אותך והפרידו אותך מילדיך". מישהי סיפרה: "כשפורצים חיילים לשכונה, אני מתחבאת בשירותים, רועדת מפחד שייכנסו אלינו וימצאו אותי". יש שלא עמדו בזה, והן מתגוררות עם ילדיהן בעמאן. בעליהן המנותקים מהן באים להפגנות הקבועות.

חיים בגדה כשוהה בלתי חוקית בביתה, הן מספרות, פירושם ש"אנחנו לא מתראות עם המשפחה שלנו שבחו"ל במשך שנים (מכיוון שתוקף היתרי הכניסה שלהן פג, ישראל מונעת מקרוביהן להיכנס לגדה; ע"ה). הורים חולים או חס וחלילה מתים, ואת לא יכולה להיות לידם. כי אם תסעי אליהם לעמאן או לתוניס, לא תוכלי לחזור לילדייך. בחגים ובשמחות אתם לא ביחד, במשך שנים. כשהבעל והילדים נוסעים לטייל, את לא יכולה להצטרף. את רק שומעת איך הם נהנו. מזרח ירושלים מחוץ לתחום, גם אם בעל או ילד מאושפזים בבית חולים פלסטיני בעיר, או אם את צריכה טיפול. איננו רשאיות לנהוג כי אסור לנו להחזיק רישיון נהיגה, אי אפשר לפתוח חשבון בנק, יש קושי למצוא עבודה".

עם הזמן אותר מוצא לכמה מהבעיות הביורוקרטיות, כמו ביטוח בריאות פלסטיני, פתיחת חשבון בכמה מהבנקים או קבלת המשכורת. אבל התחושות המרות רק מתחזקות עם השנים: "חשבתי שהתחתנתי, לא ידעתי שאיכנס לבית סוהר", היא אמירה שחוזרת על עצמה בווריאציות שונות. כולן מבינות שההחלטה בידי ישראל: "ישראל עצרה לנו את החיים. אנחנו לא חיות", הן אומרות. "אנחנו גוויות מהלכות", סיכמה מישהי.

אבל לפעמים מבצבצת בדבריהן נימה של טרוניה לבעל, כשהן אומרות: "כל שנותיי היפות הלכו לאיבוד, הייתי פרח כשעברתי לפה לפני עשר שנים, עכשיו אני נבולה; כשבני זוג רבים — האישה תמיד תמצא ניחומים ומקלט זמני אצל המשפחה שלה. לי אין ללכת כשאנחנו רבים". מישהי סיפרה שאז היא משוטטת ברחובות, ואפילו לנה פעם במסגד. אחרת גילתה: "איבדתי את כל הרגשות לבעלי, כי בגללו איבדתי את המקום שלי בעולם". ברצועת עזה, הנצורה ממילא, הפגיעה היא בעיקר בזכות (שישראל מגבילה למתי מעט) ליציאה לטיפול רפואי בגדה המערבית, במזרח ירושלים ובירדן.

אמנם משרד הפנים של הרשות הפלסטינית הוא שמנפיק ומדפיס את תעודות הזהות הפלסטיניות, אך ישראל היא הפוסקת היחידה — האם, מתי, מי וכמה נושאי דרכונים זרים יקבלו אותה. נכון לעכשיו ישראל מסרבת בכל תוקף לאשר תושבות לאלפי נשים וגברים שנהפכו למעשה ל"שוהים בלתי חוקיים" בבתיהם שלהם, ושבהם הם מתגוררים עם בני משפחותיהם שנים ארוכות. זאת אף שהענקת תושבות במסגרת איחוד משפחות מעוגנת במפורש בהסכם אוסלו.

משמרת מחאה של התנועה לאיחוד משפחות בעזה, מול משרד מתאם האו"ם לתהליך השלום במזרח התיכון, בחודש שעבר צילום: מתוך עמוד הפייסבו © סופק על ידי הארץ משמרת מחאה של התנועה לאיחוד משפחות בעזה, מול משרד מתאם האו"ם לתהליך השלום במזרח התיכון, בחודש שעבר צילום: מתוך עמוד הפייסבו

ישראל התחייבה בשנות ה-90 שבכל שנה היא תאשר 4,000 בקשות לאיחוד משפחות, בגדה ובעזה. אך היא הקפיאה לחלוטין את ההליך בשנת 2000, ולא חידשה אותו חוץ מ"מחווה מדינית למחמוד עבאס", ומתן איחוד משפחות לכ-32 אלף משפחות ב–2008. מחווה זו נעשתה בעקבות עתירות של "המוקד להגנת הפרט" ופעילות ציבורית ותקשורתית של בנות ובני זוג חסרי מעמד שחיו בגדה, ומשפחותיהם הפלסטיניות.

לפי הסדרי אוסלו, המשרד לעניינים אזרחיים אמור לייצג את התושב הפלסטיני ואת האינטרסים המיידיים שלו מול המוסדות הישראליים, המכריעים בגורלו. כמה מיוזמות ומיוזמי התנועה החדשה הכירו במשרד זה, כשהמתינו לתשובת הפקידים הפלסטינים אם ישראל השיבה על בקשתם לאיחוד משפחות. הן שיתפו זו את זו בצרותיהן ובתלונותיהן, הבינו שהן אינן היחידות ושיש אלפי אנשים במצבם וכך גלגלו בהדרגה את רעיון המחאה. וכך המשרד לעניינים אזרחיים, שממוקם ברחוב שכם במזרח אל־בירה, נראה ונבחר כיעד הטבעי, העיקרי למשמרות המחאה.

בפעמים הראשונות ירדו נציגי המשרד וראשיו אל המפגינות והמפגינים: בפעם הראשונה ירד השר חוסיין א־שייח' בכבודו ובעצמו, בכיר הפתח ומקורבו ואיש סודו של מחמוד עבאס; אחר כך נפגש איתם סגנו, איימן קנדיל. אחר כך ירד אליהם גם דובר המשרד, עימאד קראקרה. "הכל בידי ישראל, הסירוב לאשר תושבות הוא פוליטי ולא ביטחוני והלחץ שלכם חשוב", נאמר בפגישות. עם הזמן פסקו בכירי המשרד לעניינים אזרחיים לרדת אליהם. "הם גם מתחמקים מהטלפונים שלנו", סיפרה אחת המארגנות. המפגינות והמפגינים מבינים שישראל היא הקובעת, אך הם גם מתרשמים יותר ויותר שהצד הפלסטיני, כפי שמייצג אותו המשרד לעניינים אזרחיים, "אינו מתעניין בנו ממש, ולו היה רוצה, היה עושה יותר".

גם אזרחי ואזרחיות מדינות מערביות ומדינות חבר העמים, שנשואים לפלסטינים, מחכים להסדרת מעמדם. אך יש הבדל בין שתי הקבוצות: הראשונים נכנסים לגדה המערבית באשרת תייר, והם יכולים להאריך אותה אחת לכמה חודשים או לחדשה, על ידי יציאה לחו"ל ושיבה. לעתים בקרי הגבול הישראלים מסרבים להעניק להם אשרה חדשה, ואז נחוצה התערבות עורכי דין, נציגים דיפלומטיים או כתבה עיתונאית, כדי שישובו לביתם. הם חיים תמיד באי־יציבות ובחשש מבוסס שאם ייסעו - לא יורשו לחזור מיד. אבל לפחות יש להם אשרת כניסה בתוקף.

לעומת זאת, אזרחיות ואזרחי מדינות ערביות כפופים לנוהלי כניסה נוקשים יותר שקבעה ישראל. בייחוד מי שמוצאם פלסטיני. רבות מבנות הזוג נכנסו לגדה המערבית ברישיון ביקור ישראלי, שניתן לתקופה קצובה לפי בקשת בן משפחה (הבעל, בדרך כלל), ובינתיים פקע. הנכנסים חייבים להפקיד את הדרכון שלהם בגבול. הגם שלירדן ולמצרים קשרים דיפלומטיים עם ישראל, וישראלים נכנסים לירדן באשרת תייר שניתנת בגבול, אזרחי המדינות האלה שנשואים לפלסטינים גילו שכמעט בלתי אפשרי להשיג אשרת תייר — שניתנת על ידי שגרירות ישראל בירדן. כמה מבנות הזוג הירדניות סיפרו ל"הארץ" שבשנות ה–90 זה עדיין היה קל, אך עם השנים—- נעשה קשה ונדיר יותר ויותר. 

יש נשים ששילמו סכומי עתק למתווכים למיניהם, בעמאן, כדי להיכנס באשרת תייר, שמאפשרת להן להמשיך ולהחזיק בדרכונן הירדני. הסכומים נעו בין 5,000 ל–18,000 דולר. הנשים נסעו בקבוצות, ועברו את הצד הישראלי במסוף הגבול אלנבי, בלי בעיות ובלי שאלות. הן המשיכו להחזיק בדרכונים. הנשים אינן יודעות איך ובין מי נחלקו הסכומים הגבוהים ששילמו. חלק מהמתווכים, אם לא כולם, הציגו את עצמם כעורכי דין. כנראה זו אחת הסיבות שפעילות ופעילי הקבוצה מגיבים בחשדנות כלפי הרעיון שיפנו לעורכי דין מישראל שייצגו אותם בבתי משפט ישראליים. סיבה אחרת היא שלרובם אין כסף לשכור עורכי דין, אבל כמה מהפעילות גם הטעימו "שאין מדובר בעניין אישי של יחידים, אלא בתופעה".

הפנייה בעתירות פרטניות לבתי משפט בישראל, בעניין איחוד משפחות לבני זוג של תושבי הגדה, נתקלה בשנים האחרונות בקיר אטום. פרקליטות המדינה מודיעה כי מדיניות חדשה, גם בנוגע לחידוש אשרות השהייה, נמצאת בשלבי התהוות. אבל זו תשובה שעורכי דין, שמייצגים תושבים פלסטינים, כבר שמעו בחמש השנים האחרונות.

"המוקד להגנת הפרט" (שאינו גובה תשלום על פעילותו המשפטית) נאלץ למחוק עתירות שהגיש ב–2018 בשם פלסטינים שנשואים לתושבי חו"ל — בעיקר מירדן — ושהגישו בקשות לאיחוד משפחות לפני 2014, וזאת משום שהשופטים קיבלו את עמדת פרקליטות המדינה שהבקשות לא הגיעו לצד הישראלי.

המשרד הפלסטיני לעניינים אזרחיים נתן למבקשי איחוד משפחות מספרי מעקב — שהוא נותן רק למי שבקשתו הועברה לצד הישראלי. אבל לא היה לו תיעוד נוסף שהבקשות הועברו, משום שפקידי המינהל האזרחי ומתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש) אינם מאשרים בכתב קבלת מסמכים מהצד הפלסטיני. לפי מקורות פלסטיניים, מאז 2016–2017, פקידי המתפ"ש אוסרים על המשרד הפלסטיני לעניינים אזרחיים להעביר אליהם בקשות לאיחוד משפחות, והמשרד אכן מציית לאיסור זה ולעתים אף מסרב לקבל לידיו טופסי בקשות חדשות מתושבים פלסטינים.

דוברות המתפ"ש לא ענתה על רוב שאלות "הארץ" בנושא. לדבריה, כל בקשה שמועברת מטעם הרשות הפלסטינית "נבחנת ונבדקת בהתאם לנהלים". דובר המשרד הפלסטיני לעניינים אזרחיים לא ענה לטלפונים מ"הארץ".

כשהתחילה תנועת ה"אחמ"ש — זכותי" לפעול, העניין הציבורי והתקשורתי הרב בה עורר תקוות בקרב פעיליה, שזכויותיהם יוכרו בקרוב מאוד ו"בחג הבא ניפגש עם משפחותינו". בחג הקורבן, שחל השבוע, שוב הם חוו את הניתוק מהוריהם וחשו כאסירים בבתיהם.

עוד מהארץ

image beaconimage beaconimage beacon