פחית רסק עם מיתרים: נגן הצ'לו שיוצר מוזיקה תימנית מחפצים שמצא ברחוב

© צילום: ירון שרון

צ'לו עשוי מקערת נירוסטה, כינור עשוי מגלון של דלק וקונטרבס עשוי מפחית רסק עגבניות - זוהי לא התחלה של בדיחה, זו המציאות של ההרכב התימני EL KHAT שבראשו עומד אייל וואהב, שבונה את הכלים שלו מחפצים שהוא מוצא ברחוב. המוזיקאי מתפקד כאחד הצ'לנים של תזמורת פירקת אלנור, בעוד ההרכב שלו כבר הספיק לחתום בשני לייבלים אירופאים, להוציא שני אלבומים, להופיע בפסטיבלים באירופה והיד עוד נטויה. 

וואהב התאהב בסאונד התימני עוד כשהיה ילד דרך השירים ששמע בבית והנעימות שהתנגנו בבית הכנסת השכונתי. כמאזין קשוב שספג את הצלילים לתוכו, הוא החליט שהוא רוצה לייצר אותם בעצמו - כפי שהיו מנוגנים אז ועם אותו סאונד עתיק. "האמת, בהתחלה הייתי די נגד המוזיקה הזאת. אפילו בהכחשה אפשר לומר", הוא מודה. "הייתה סוג של... איך לומר? לא מבוכה, אבל הכול היה מאוד אמריקאי או בריטי. אני לא מתכוון להעליב אף אחד חס וחלילה, אבל הכול היה מאוד אשכנזי ולבן. אז, מוזיקה תימנית לא הייתה מקובלת כל כך".

מה בעצם הביא אותך לחזור לשורשים ולנגן דווקא עכשיו מוזיקה תימנית?

"

אני חושב שבאיזשהו מקום, התחלתי להרגיש סוג של חוסר זהות. ניגנתי על לא מעט כלים, ועשיתי מוזיקת רוק, אבל משהו שם הרגיש לי שזה לא אני. חיפשתי כל הזמן איך אני מתקרב יותר לעצמי ולאמת שלי. ואז יום אחד קיבלתי דיסק אוסף של מוזיקה תימנית, שירים מאוד פשוטים מנוגנים בעוד ואיזה תוף קטן, מאוד מינימלי. וזה פשוט נגע בי. גרם לי לאיזו תחושה פתאום של חיבור, של בית".

לאחרונה יש הרבה אמנים שחוזרים לשורשים שלהם; דודו טסה חזר לעיראקית, לירז צ'רכי חזרה לפרסית, אפילו A-WA עשו כבר מוזיקה תימנית. מה מייחד אותך?

"לא רציתי להישמע כמו דברים שכבר קיימים, הרגשתי שהחיבור הכי קרוב זה השורשים. אבל אני מניח שמה שמייחד את ההרכב שלנו זה הכלים שאני בונה. זה דברים שאני מוצא ברחוב ומחבר להם מיתרים ומייצר מזה איזשהו סוג של כלי נגינה שנחמד לנגן עליו. כל הקונספט מאחורי זה בא בעצם מהמקום של הפשטות, של להשתמש במה שיש".

את אותו הדיסק שקיבל אי שם ב-2017 - מתאר וואהב כנקודת המפנה בחייו. כמי שהתחיל כצ'לן בתזמורת האנדלוסית וזו הייתה פרנסתו העיקרית. הסאונד התימני מאותו האוסף המוזיקלי בער בעורקיו והוא החליט שהוא מתחיל ללמוד את המנגינה ואת המילים כדי להקליט קאברים משל עצמו. למשימה הוא רתם חברים נגנים ואת ההקלטות העלה ליוטיוב. לא היה לו מושג כמה רחוק יגיעו אותם הביצועים. "הקלטתי בערך חמישה או שישה שירים והוצאתי את זה, בלי יחסי ציבור או משהו. הלהקה עוד לא הייתה גם מי יודע מה קיימת", הוא משחזר. "ההקלטה הגיעה ללייבל בריטי שנקרא באטוב רקורדס (Batov) והם פנו אליי והציעו לי לעשות אלבום של 12 קטעים. קוראים לו 'סעדיה ג'פרסון', והוא יצא ב-2019".

את וואהב אנחנו פוגשים בבית מלאכה, מעין נגרייה, שבהתחלה לא ממש מובן איך הלוקיישן הזה קשור למוזיקה. אבל כשנכנסים פנימה אפשר לראות המון חפצים כמו פחיות נירוסטה, קערות, חלקים של שידות מעץ שמחוברים אליהם מיתרים, כולם בדרך להיות איזשהו כלי נגינה, בשלב זה וואהב בעצמו לא יודע להגיד איזה בדיוק. "לרוב הכול מבוסס על כלי מיתר, והכול בצורה של בס, או גיטרה או איזשהו כלי קשת, נגיד כינור או צ'לו או קונטרבס למשל", הוא מסביר. "תיבת התהודה היא בדרך כלל איזושהי פחית, חבית, גלון, משהו כזה, והצוואר יכול להיות סתם קרש שאני מוצא ועליו אני מוסיף מיתרים ובעצם הופך את זה לכלי נגינה ראוי, אני מקווה".

אתה יודע להגדיר כל כלי אם הוא צ'לו או בס או כינור?

"השמות שאני נותן להם הם קצת אחרים, כי הם בדרך כלל נקראים על שם הגוף תיבת התהודה. למשל 'קערת' שזה בעצם קערה. יש 'ג'אלון' שזה גלון. זה מצחיק, כשאנחנו באים להופיע עם הכלים, אנשים ממש חושבים שזה כלי ממשפחה מסוימת או שהוא בא ממקום מסוים אבל הם לא יודעים שזה חד פעמי".

אלבומם השני של EL KHAT יצא במרץ האחרון תחת הלייבל גרמני גליטרביט רקורדס. אלמנט נוסף שמייחד את הלהקה הוא המקומות שבהם הם מקליטים - שלא באולפן הקלטות המיועד לכך. שיריהם הוקלטו בבית אריזה, בנגרייה, במקלט, וחלקם גם בבית. הכול כמובן נובע מאותו הקו של הסאונד הצנוע, הלא מושלם שוואהב דבק בו וממשיך אותו. "אולי מתישהו כן נקליט באולפן, אבל אני מבחינתי ממש לא מרגיש צורך. אני הרבה יותר מתחבר להקלטה בסיטואציות מעניינות, בחללים שונים. יש לזה המון אופי ועומק אחר".

להקת EL KHAT יארחו את ריף כהן בהופעתם ב-18 ביוני במתחם התדר בבית רומנו שבתל אביב.