אתה משתמש בגרסה ישנה יותר של הדפדפן. לחווית MSN הטובה ביותר, השתמש ב-גרסה נתמכת.

שמעון משל: "רוצים שניכנס מתחת לזרנוק, לא מתחת לאלונקה"

סמל של ynet ynet לפני 2 ימים תיקי גולן
© צילום: יאיר שגיא

הקורונה תפסה אותו בפריז. כל שנה הוא מקדיש את יום ההולדת שלו לעצמו, מתגעגע לילד שהיה, לנער בן 17 שהגיע מבת ים לתל אביב ולא הכיר אף אחד. אז פעם בשנה הוא נפגש עם הילד הזה, וטס לעיר אחרת בעולם, שבה הוא לא מכיר אף אחד, ואם הוא מכיר – הוא לא יוצר קשר או מגע. אז מה כן? הוא צורך תרבות גבוהה שכוללת רסיטלים, אופרה, קולינריה – ג'אז באוזניים ופריז בעיניים, כל הדברים שלילד בן 17 לא היה כסף בשבילם.

זה כבר 12 שנה ששמעון משל (51), יזם ותיק בחיי הלילה ומי שתרם רבות לצמיחת עולם הבילויים בתל אביב, הוא הבעלים הגאה של אחד הברים הוותיקים והמוערכים בעיר – הפיקוק. ברזומה שלו עשרות מקומות כמו סטולי, סרווסה, פוסט קפה וגם מסעדת שף אחת יקרה ויוקרתית. 

בשנה האחרונה הוא הרחיב את הפורטפוליו שלו עם שני מקומות נוספים – שחקי שחקי ומיניבר, כשאת האחרון הוא פתח בחודש ינואר האחרון ממש עם תחילת המשבר. בחודשיים האחרונים הוא גם דמות פעילה בהפגנות העצמאים: בכיכר רבין, בגן צ'ארלס קלור ובבלפור. והוא כועס – על מה? על מה לא: על הסגר שנחת על המדינה, על ההבטחות למענק שלא מומשו, וגם על ראשי השלטון. אם תרצו, משל מייצג את סטריאוטיפ השמאלן התל אביבי, זה שכולם כל כך אוהבים לשנוא.

הבא
הבא

"כשהגעתי לפריז שום דבר ברחוב לא העיד על מה שעמד לקרות שם בעוד שבועיים", הוא נזכר. "הכל היה שם יפה, כרגיל. היו הרבה אנשים ברחובות, אני ראיתי אופרה, מחול מודרני, ביקרתי בברי יין – מצב נורמלי לפריז. רק כמה ימים אחרי זה כל העולם כבר היה בסיטואציה שהיא על גבול המדע הבדיוני, זה כמו סדרת טלוויזיה. תוך כדי חודש מרץ קלטתי איפה הייתי לפני שבועיים ולאן נכנסנו. זאת הייתה תחושה אפוקלטיפית אבל היה בזה גם ריגוש".

ריגוש?

"כן, האומות התאחדו. אני חושב שמאז שהאינטרנט חיבר את כולנו לא היה אירוע בסדר גודל כזה, אולי רק נפילת התאומים. הקורונה פגשה את כולם - לא משנה מה הדת שלך הצבע או המדינה שממנה הגעת. הקרקע שעליה מונח הנגיף היא גלובלית, וזה גם מאפשר להשוות את מה שקורה אצלנו למדינות מתוקנות ולשלטונות שמבינים את צו השעה או מנצלים את צו השעה, שלטונות שעומדים יחד עם האזרחים או שלטונות שנוזפים באזרחים כמו בנתינים".

אתה נשמע כעוס.

"ברגע שאתה יוצא להפגין אתה צקצקן, אתה חארטה, שמאל רדיקלי ואנרכיסט – זה מה שנבחרי הציבור חושבים על הציבור בישראל, אבל אני הייתי בהפגנות וראיתי את האנשים – משמאל ומימין, מהפריפריה ומהמרכז, שחורים ולבנים, מזרחים ואשכנזים. אם היינו המדינה היחידה שחוווה את הקורונה היה אפשר להבין את הפאניקה ההתנהגותית של השלטון. אבל אנחנו רואים מדינות כמו ניו זילנד, קנדה ואפילו איטליה שהייתה הדגל של הגל הראשון, ורואים שהמדינות המתוקנות בעולם הבינו שלשמור את החברה והכלכלה המקומית זה הדבר שיעזור לנו לעבור את הקורונה ולא להקריב ציבור שלם ומפעלי חיים שלמים של אנשים. אנחנו קורבנות".

כמו לפני מלחמה

לפני שהכל התחיל הברים של משל היו בשיא: העיר תל אביב פרחה, הייתה כאן תיירות, מקומות הבילוי בעיר היו מלאים, הפיקוק בדיוק חגג יומולדת, הבר-מסעדה החדש, שחקי שחקי, בדיוק עשה סימני התעוררות והמיני בר פתח את הדלתות. אבל אז התחילו לדבר על מגפה עולמית והחדשות מאיטליה התחילו לזרום לעולם, ומשל עוד חשב על היבואנים של בירה קורונה ואיזה חבל שככה הרסו להם את המותג. מהר מאוד כל זה הפך ללא רלוונטי, וכולם הבינו שהאירוע הוא לא רק גלובלי אלא גדול הרבה יותר מחורבן שמה של בירה פופולרית.

"שבועיים לפני תחילת הסגר הקורונה הפכה להיות שיחת היום בכל המקומות. זה לא קרה בין לילה, זה היה תהליך שבו ממש יכולתי לראות איך הקהל הולך ומתמעט. מוצאי שבת שלפני תחילת הסגר הרגיש כמו ערב לפני מלחמה. ואנחנו למודים מלחמות ומכירים את הרגשת האחווה של הציבור על רקע פיגועים. בזה אנחנו מתורגלים".

ואיך כל זה הפך להפגנות בבלפור?

"כי במלחמה הזאת אין אויב שאפשר לראות אותו או לשבת איתו למשא ומתן, אז כל המבטים הופנו לשלטון ולממשלה. כל האזרחים, ללא פוליטיקה, רצו להרגיש שכולם נרתמים לטובת הבריאות על כל חלקיה, גם הבריאות הכלכלית, אבל מה שפגשנו כאזרחים זה בעצם שלטון ציני ומרושע שלוקח אותנו לסיבוב ויוצר כאוס התנהלותי. הביאו את הציבור למקום שבו הוא איבד את האמון, אף אחד כבר לא מאמין לשום דבר, המסרים סותרים ואין שקיפות".

אתה מבין למה אומרים שזו מחאה של שמלאנים?

"לא. כשאין עבודה - אין עבודה לכולם, כשלא מחליטים ויוצרים אי ודאות וכאוס – זה פוגש את כולם".

זאת קצת היתממות.

"מנסים להפוך את זה לשמאל וימין אבל זה מביש, זה לא פותר את המגיפה ולא ממזער את הנזקים". 

בוכה בלי דמעות

משל הוא פילוסוף מודרני, איש שיחה דעתן, מוזיקאי בנשמתו. בזכות הפז"ם הארוך שלו בחיי הלילה של תל אביב, הוא מכיר את כל מי שצריך להכיר – מנינט ועד לראש העיר. הפיקוק הפך עם השנים למעין בית של אנשי רוח, משוררים, שחקנים ומוזיקאים. 

כשהתחיל הסגר על המדינה, משל סגר את הפיקוק ואת שחקי שחקי, ואת המיני בר העביר למתכונת של משלוחים וטייק אאוי – יין, גבינות ומעדנים. בפיקוק היו ערבי מחאה וגם אירחו שם פעם אחת את ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, שם הוא הציג את המתווה שלו לפתיחת העסקים. "על הרקע השומם של הגל הראשון המיני בר הזה היה כמו מגדלור. על רקע כל החושך מקום אחד היה פתוח. פגשנו שם הרבה אנשים ושפים, לקוחות שהגיעו וקנו, וחיבקנו מרפקים. היה בזה משהו רומנטי וגם משהו קוליגיאלי, כמו תמיכה על רקע מצבים קשים. את זה העם שלנו יודע לעשות לבד". 

האמנת שככה תיראה יום אחד העיר ללא הפסקה?

"אני מוקסם מהעיר ומההתנהלות שלה, תל אביב היא לא רק מקום, אלא גם רעיון שמגשים את עצמו. העיר הזאת משקפת בתוכה את החזון הציוני האולטימטיבי. הלכתי ברחוב וכמו בסרט טוב, עולות לך הדמעות ואתה לא כועס על אף אחד באותו הרגע. לא בכיתי אבל הייתי קרוב מאוד לזה. הרגישות הנפשית שלי הפכה להיות גבוהה מאוד ולא הייתה לי שליטה על זה. הבכי היה קיים גם בלי דמעות. זה לא היה בכי של רחמים אלא על עולם שאתה חי בו בפחד".

פחד?

"כן, אנחנו צריכים להתייס לכל רגע כאילו הוא הנצח, והנצח כרגע זו המציאות שאנחנו רואים, זה היום הספציפי שבו אנחנו חיים. צריך להפנים ולהבין שזו מגפה עולמית, אמנם כזו שבמקרה הפרטי שלנו מטופלת גרוע מאוד, אבל זו מגיפה עולמית, וזה הזמן של האנשים היצירתיים, החכמים והחרוצים להופיע".

הייתה מחשבה לסגור לצמיתות חלק מהעסקים?

"לא, אבל היו שיחות שבהן חשבנו איך למצוא פתרונות בזמן חירום ובמצב של אי ודאות, איך אנחנו הופכים לפעילות רזה, איך מצמצמים בהוצאות כי לא הייתה לנו שליטה בכלל על ההכנסות. בגלל שהמדינה כל הזמן שינתה את ההתנהלות שלה לגבי פתיחה וסגירה, היו לנו נזקים שנולדו מתוך המסרים הסותרים האלה – מביטול הזמנות ועד לזריקת סחורה ותשלום לעובדים שנמצאים במקום ריק כי לא ברור אם אתה פתוח או סגור. כל זה הוביל אותנו להחלטה לבנות תפריט שבועי שבנאדם אחד יוכל להוציא אותו לבד".

אגב מסרים סותרים, איך התמודדתם עם הזיגזוג? מסעדן אחד פתח בגלל זה בשביתת רעב שנמשכה 12 יום

"באותו יום חמישי לפני שבועיים היו לנו 15 שולחנות שהזמינו מקום לבראנץ' של שישי בוקר, סך הכל 60 אנשים. עד חצות כולם ביטלו, היו לנו מאה אחוז ביטולים ביום אחד. ואז קמנו בבוקר ולא ידענו אם אנחנו פתוחים או סגורים, ואז מודיעים שוב על סגר ואז שוב לא ידענו אם בשבת פתוח או לא, אז החלטנו לא להזמין סחורה לסופ"ש כי כנראה נהיה סגורים. אבל אז שעה לפני כניסת השבת הודיעו שאפשר לפתוח גם למחרת. זאת הייתה דרמה אמיתית כי לא הייתה לנו סחורה בכלל".

אז מה עשיתם?

"קמנו בשבת בבוקר, נסענו ליפו, קנינו סחורה טרייה מכל מי שהיה לו למכור לנו והעמדנו תפריט חדש מההתחלה. זה ממש הרגיש כמו במלחמת יום כיפור כשישראל קלטה שאין לה ציוד לחימה, וללא סיוע של בעלות הברית שלנו ומשלחות אווירות עם סיוע שהוגש לנו, כנראה ישראל לא הייתה קיימת היום. הקורונה זו מלחמת יום כיפור של האזרח הישראלי, של האיש הפרטי, והמדינה שאמורה להביא את הסיוע הזה עומדת מהצד ועסוקה בלזרוק עליו אבנים, לקרוא לו בשמות, להעליב אותו ולגרור אותו לנדבות - איך הפכנו מאזרחים שומרי חוק שמביאים פרנסה הביתה לנזקקים לנדבות? איך ומתי זה קרה? אני חושב שזה פופוליזם מהסוג הכי נחות שיש".

מה עם המענק?

"חלק מהמקומות שלנו קיבלו מעט וחלק לא קיבלו בכלל. שחקי שחקי למשל, לא קיבל כלום והפיקוק, שירד ב-60 אחוזים בהכנסות שלו, קיבל כמה עשרות אלפי שקלים שהיו כמו כוסות רוח למת. נכון לעכשיו שום דבר לא ברור. המדינה אמרה שתשלם חל"ת עד שנת 2021, זה אומר שהם יוצרים שכבה של מובטלים בזמן שכל מה שהיו צריכים לעשות זה לתמוך בעסקים בשביל שכל המיסים על החל"ת לא יפלו שוב על אותם המעסיקים שהעסיקו אותם. אותם מעסיקים יודעים לייצר תעסוקה, הם בעלי החזון, הם היזמים, הם שמו את תל אביב על המפה העולמית, אז במקום לתמוך בהם מה עשו? הפכו את העם למובטל וצבעו את עתיד הילדים שלנו בשחור, כי מי ישלם על כל הפיאסקו הזה? הילדים שלנו כי המיסים יעלו. כרגע מה שנשאר לנו זה ללכת לעבודה כי אין מופעי תרבות, אין מסעדות, וכולנו כמו במחנה עבודה, זה כמו עבדות מודרנית. אם עד היום שילמנו 50 אחוז מיסים, אז במציאות הזאת יש מצב שנשלם 70 אחוז מסים, ואם זו לא עבדות מודרנית אז מה כן עבדות מודרנית. אמנם אין נוגש עם פלצור ביד כי זה מודרני, אבל יהיה לו ביד שוט אחר. אני מרגיש שבמקום לעזור שמים לך רגל, והם לא רוצים שניכנס מתחת לאלונקה אלא מתחת לזרנוק".

אומרים על מסעדנים שהם חזירים ויקרנים, והתחושה היא שפחות מרחמים עליהם כי זה תחום של נהנתנים ואנשים עשירים שגובים 67 שקל על סלט. מה דעתך על זה?

"יש בורות גדולה בנושא הזה וחשוב להבין שעסקים בתחום שלנו שמנוהלים טוב נשארים עם עשרה אחוזים רווח בכיס מהמחזור, וזה עסקים שמנוהלים טוב, אז תארי לך מה עם כל אלה שלא מנוהלים טוב. כשמדברים על אחוזים כאלה, הרווח הוא כל כך שברירי, שכל שינוי קטן במשוואה יוצר הפסדים גדולים ומשמעותיים, וכשאתה מתחיל להפסיד בעסק כזה זה כמו להתרסק מצוק גדול". 

אתה מתכונן לסגר שני?

"אני מתכונן להכל ולא מצפה לכלום. הפתרון הוא באמת לעשות את מה שעשינו בהתחלה, אנחנו מקום קטן יחסית, האוכולוסיה ממושמעת, יש לנו שדה תעופה אחד פעיל, וזה כמעט המודל האידיאלי להצליח למנוע את המגפה. אבל בהבדל מניו זילנד מדינת ישראל לא רצתה להכניס יד לכיס ולהציל את האזרחים שלה. מדינת ישראל לא הבינה את התפקיד שלה והיא כשלה. אם יהיה עוד סגר ומדינת ישראל לא תזרים כספים לציבור יהיה פה כאוס, לאנשים לא יהיה מצב רוח לצאת לבלות והזעם בציבור ישלוט פה. עוד סגר ללא פתרון אמיתי לכלל הציבור הולך להבעיר את המדינה לגמרי. אבא שלא יכול להביא חלב הביתה ואימא שנמצאת בשיתוק כלכלי ובחרדה ולא יודעת מה לשים על השולחן, זה לא מצב נסבל".

אנשים פחות מבלים כי אין להם כסף.

"בפיקוק שחקנים ואנשי תרבות הם הקהל, ובשבועות האחרונים אני פוגש אותם בסופר והם מספרים לי שאין להם כסף לבוא לבירה בפיקוק. אני קורא לכל האומנים באשר הם – כל אחד ביכולתו ובשיטתו - צאו להביע דעות, תגידו דברים, אל תהיו שה מובל. אנחנו צריכים להיות אריה שואג ולא שה שמבקש נדבה. אני לא זוכר תקופה כזאת ולא זוכר דבר כזה. הצעירים, אנשי כישרונות שלא נשואים ועדיין בלי ילדים ולא נטועים כאן עמוק בשורשים - הרבה מהם יעזבו את הארץ. אנחנו הולכים להגלות לעולם את השמנת שלנו. אני רואה איך החברה מתפוררת, ואני רואה איך הופכים פה שוני לקיטוב וקיטוב לשנאה".

פחות פורמלי, יותר גרובי

את שחקי שחקי משל פתח במרץ בשנה שעברה, יחד עם יהלומה לוי שהובילה את המטבח. לאור הקורונה והשינויים שהתחום עבר ויעבור, הם קיבלו החלטה לקדם את אדר לוטן, שף צעיר בן 23, ולהפוך אותו ללהקה של אדם אחד – לוטן הוא הוא גם הקניין, הוא גם זה שעושה את ההכנות והוא גם המוציא לפועל של המנות.

מה קרה עם יהלומה?

 "היא פינתה לאדר את המקום והיא כבר לא השפית כאן, אבל נשארו לה אחוזים. זאת בעצם הייתה התוכנית לטווח ארוך, אבל הקורונה אילצה אותנו להקדים אותה. גם במטבח שינינו כיוון – מאוכל לבנטיני אישי של יהלומה לאוכל אירופאי מאופק וקצת  פאנקי של אדר. מבקרי האוכל ניסו לקחת את המטבח של יהלומה לכיוון של מסעדת שף, אבל זו לא הייתה מסעדת שף קלאסית אלא מסעדה ששף עמד מאחוריה".

והמחירים נשארו כמו שהיו?

"אדר מוציא עכשיו בעיקר מנות ראשונות ובינוניות, אז בצורה טבעית זה משהו שגם משפיע על המחירים".

בתור אחד שגם הייתה לו בעבר מסעדת שף במשך מספר שנים, אתה חושב שהקורונה סתמה את הגולל על מסעדות שף?

"בארץ? סופית כן. אני חושב שלאבולוציה אין סנטימנטים - פעם היה מסקרן לבוא לשף לאכול אצלו, ולאט לאט זה השתנה, עוד לפני הקורונה, ולא רק בארץ אלא גם בעולם. היום הקהל רוצה משהו פחות פורמלי ויותר גרובי. הטקס הפך להיות משוחרר וזה בא לידי ביטוי לא רק באוכל אלא גם בעיצוב, במיתוג ובשיח. יש משהו מאוד לא כיפי ודקדנטי בחוויה כשאתה בא למסעדה ויכול לשמוע את הברכיים שלך זזות. אבל זה לא אומר ששפים לא יביעו עצמם במסעדות, אבל זה יהיה ממקום יותר מאוזן ונגיש".  

אז מה כן יהיה פה בעתיד בתחום הקולינרי? אולי נראה יותר ויותר מקומות קטנים, צנועים ואישיים.

"אני חושב שתל אביב צריכה ללכת על המודל של סן סבסטיאן שבו שפים וטבחים לא צריכים להיות תלויים במשקיעים ויכולים לחבור יחד ולהקים מקום ב-100,000 שקלים במקום בשישה מיליון, כי לאף אחד לא אכפת מהמנורה של הבארוק או מבד הכותנה של הוילון. שפים בארץ יכולים ליצור לעצמם מקומות קטנים של 40 אנשים שמפרנסים אותם ובהם הם מביעים את עצמם, וזה חופש מוחלט – ליצור. תל אביב היא עיר קלאסית לזה גם בגלל התרבות שלה, גם בגלל המרקם האנושי וגם בזכות הגודל והיצירתיות הבלתי נגמרת שקיימת בה, וזה לא רק בתחום האוכל אלא בכל התחומים – ממוזיקה ועד לאופנה".

עוד מ-ynet

image beaconimage beaconimage beacon