אתה משתמש בגרסה ישנה יותר של הדפדפן. לחווית MSN הטובה ביותר, השתמש ב-גרסה נתמכת.

ברגע שאמרת "ירושלים", אף אחד כבר לא מסתכל על המציאות

סמל של ynet ynet 28/01/2022 עפר שלח

ירושלים של מעלה היא סמל, עיר שהתנתקה מהממד הפיזי שלה ושנושאים את שמה, בעיקר לשווא. ירושלים של מטה היא פצצה מתקתקת של כמעט מיליון בני אדם, על שלל צרותיהם וזהויותיהם. האם מתוך המציאות המורכבת ומלאת הסתירות של הבירה יכולים לצמוח גם פתרונות לסוגיות הקריטיות שבלב החברה הישראלית? רחל עזריה, ירושלמית מלידה, חברת כנסת לשעבר ומהפכנית נצחית, מתארחת בפרק חדש של "האמת היא"

האזינו והירשמו לפודקאסט "האמת היא" עם עפר שלח גם בספוטיפיי או באפל פודקאסטס 

פוליטיקאי לא יכול לדבר על ירושלים בלי להגיע תוך חצי דקה למליצות, ובאותה מידה קשה לכתוב על ירושלים בלי להגיע תוך חצי משפט לקלישאות. ככה זה כשעיר, ישות מוניציפלית שחיים בה כמעט מיליון אנשים שיש להם בעיות של יומיום, חינוך ותחבורה וזבל ליד הבית, היא גם סמל שכבר מזמן התנתק מהמהות הגשמית של כל אלה - במיוחד עבור אנשים שלא גרים בה אבל נושאים את שמה, בעיקר לשווא.

האמת היא | עפר שלח - כל הפרקים

יהודה עמיחי, המשורר השימושי של חיינו ואיש ירושלים, כתב "למה ירושלים תמיד שתיים, של מעלה ושל מטה / ואני רוצה לחיות בירושלים של אמצע / בלי לחבוט את ראשי למעלה / ובלי לפצוע את רגלי למטה". במספרים היבשים, בירושלים יש היום הרבה פחות עמיחי, יהודים ממה שנהוג לקרוא "הציבור הכללי", שרוצים להתהלך באמצע. וככל שיש בה פחות אנשים כאלה, ככה היא פחות עיר ויותר סינדרום.

עפר שלח אולפן ynet © צילום: הדר יואביאן עפר שלח אולפן ynet

אלה הנתונים היבשים: כאמור, כמעט מיליון תושבים. כ-40% מהם פלסטינים, שחיים במעמד שספק אם יש לו שני בעולם - תושבים בעירם אבל לא אזרחים במדינה שסיפחה רשמית את הקרקע שעליה הם מתגוררים, רשאים להצביע בבחירות לעירייה (אבל לא מצביעים) ומנועים מלהצביע לכנסת. 27% חרדים, כרבע ממספר החרדים בישראל כולה. מאזן הגירה שלילי, כשרוב העוזבים הם יהודים, ואשכול סוציו-אקונומי 3, הנמוך ביותר מבין הערים בישראל.

60% מתושבי ירושלים גרים במזרח העיר, בשטח שלפני 1967 היה בירדן. מה שמעניין לא פחות הוא ש-40% מהיהודים שחיים בירושלים חיים בשכונות שממזרח לקו הירוק, מה שמדגיש עוד יותר כמה אנשים כמו עמיחי, שירושלים שלו נוצקה לפני ששת הימים, הם מיעוט.

רחל עזריה נולדה בירושלים, ולמרות שגדלה במקום אחר לא חשבה, לדבריה, לבנות את חייה אלא בירושלים. היא הייתה חברת מועצת העיר וחברת כנסת מטעם "כולנו", ולרגע אחד בבחירות המוניציפליות האחרונות אפילו רצה לראשות העיר. אבל אולי יותר משפיעה מכל אלה הייתה פעילותה במאבקים חברתיים, מענייני סביבה ועד לסוגיות כמו הפרדה מגדרית ברחובות של שכונות חרדיות בירושלים.

© צילום: עידו ארז

היא פמיניסטית דתייה, ליברלית שחיה בעיר וקהילה שהזרמים השמרניים בהן הולכים ומתחזקים, בוודאי בעוצמה שקולם נשמע, אישה עם דיבור רך שכתבה ספר שקוראים לו "המדריכה למהפכה". באחד המאמרים שלה כתבה: "בירושלים אנחנו יודעים איך לחיות יחד בדרכנו השברירית: יהודים וערבים, מוסלמים, נוצרים, חרדים וחילונים. יש לנו כללים לא כתובים: המרחב הציבורי משותף לכולם, ולעומת זאת השכונות נפרדות יחסית. עדיף לא לערב חילונים וחרדים ולא ערבים ויהודים, מה שמייצר מתח, שקשה להתגבר עליו". היא חושבת שהסתירות המובנות בתוך הטקסט הזה עצמו, כמו בחיים בירושלים בכלל, הן דווקא המפתח לפתרונות, בחיים העירוניים כמו בסוגיות גדולות של לאומיות.  

לירושלים יש חוק יסוד משלה, מהחוקים האלה שהכנסת מחוקקת כשהפוליטיקאים חשים צורך "לעשות משהו". כנהוג, הוא מתחיל במליצה מיותרת: "ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל" (ככה זה עם חוקי יסוד: חוק יסוד הצבא מתחיל במשפט "צבא הגנה לישראל הוא צבאה של המדינה"). אלא שבתוך הסעיפים שלו מתחבאים מוקשים לא מעטים, ובהם הסעיף האומר: "לא תועבר לגורם זר, מדיני או שלטוני, או לגורם זר אחר בדומה לכך, בין דרך קבע ובין לתקופה קצובה, כל סמכות המתייחסת לתחום עיריית ירושלים, ובכלל זה השטח המתואר בתוספת לאכרזה על הרחבת תחום עיריית ירושלים מיום כ' בסיוון התשכ"ז (28 ביוני 1967)".

בספרו המצוין "אורשלים", מתאר העיתונאי ניר חסון את ישיבות הממשלה, מיד אחרי מלחמת ששת הימים, שבהן נקבעו גבולותיה החדשים של ירושלים. רחבעם זאבי שלח לישיבות האלה מפה, שבה גבולה המזרחי של ירושלים היה כמעט בבקעת הירדן. בלחצו של משה דיין, נקבע שטחה של ירושלים שסופחה לישראל על פי עשרה "בלבד" משטחה של ירושלים המזרחית, ונוספו לה 22 כפרים, שעד אז לא ידעו שהם ירושלים. מאז, מחנה הפליטים שועפט, שיושב היום בכלל מעבר לגדר ההפרדה, הוא אדמה קדושה שאסור לוותר עליה בשום הסדר, אלא ברוב בלתי אפשרי של 80 חברי כנסת.

ההפגנה בכיכר ציון © צילום: יואב דודקביץ ההפגנה בכיכר ציון

ככה זה בירושלים: המליצה הראוותנית של היום היא המכשול הבלתי עביר של מחר. מאז אמנם הגענו למשאים ומתנים שבהם דיברו על חלוקה אנכית של "האגן הקדוש", ריבונות בינלאומית ומה לא, אבל המוקש רק הולך וצובר חומר נפץ. ומאז "פרס יחלק את ירושלים", אין פוליטיקאי תאב שלטון שיעז לדרוך עליו.

רחל עזריה אומרת שהמציאות בירושלים מראה שאנשים יודעים למצוא פתרונות יומיומיים מעשיים במקום שבו נדמה שאין פתרון: ליחסי יהודים-ערבים, חרדים-חילונים, דתיות ישנה עם ערכים עכשוויים.

יכול להיות שהיא צודקת. אבל ב"שומר החומות" השיג חמאס הישג חסר תקדים, במחי שתי רקטות שנחתו  באזור אליו בורחים הירושלמים, שרצו פעם לחיות בעיר של אמצע והיום רק רוצים בית עם גינה ושכנים שלא זורקים אבנים. הוא הפך את עצמו ל"שומר ירושלים", וערי ישראל המעורבות התלקחו באש שלא הייתה באף אחד מהסבבים הקודמים בעזה, כי ברגע שאמרת "ירושלים" אף אחד כבר לא מסתכל על המציאות.

זו המציאות של מיליון איש, שבסך הכול מגיעים להם חיים טובים – איש על פי דרכו, אישה על פי אמונתה – וחינוך ראוי לילדים ושיפנו את הזבל בזמן. וזו המציאות שלנו כולנו, במקום הזה שבו פתרונות מעשיים, כאלה שירושלמים יודעים לייצר כשמניחים להם לנפשם, נעלמים מהזירה לטובת התגוששויות, שלא מחפשות פתרון אלא רק עוד ריב.

עוד מ-ynet

image beaconimage beaconimage beacon